השניים הגיעו לקוסטה ריקה כשבוע אחרי פרוץ המלחמה, ומאז מנסים להתחיל חיים חדשים. “בת הזוג שלי קנתה לפני כשנה שטח בקוסטה ריקה ותכננו לבנות שם בית ובתהליך הדרגתי של כמה שנים לעבור לשם. וכיוון שאני עצמאי והמסים חונקים אותי גם ככה, ואני רואה שזה לא הולך לשום מקום וכל פעם משהו אחר תוקע את הכלכלה בארץ, אז החלטנו שזה הזמן. בינתיים אנחנו מחכים לאישורים וגרים בבתים זמניים, ותוך כדי כך אנחנו מטיילים, מתאקלמים ולומדים את השפה ואת הלך הרוח פה. פה גם הצעתי לאביטל נישואין ואנחנו מאורסים”.
לצד ישראלים רבים שחזרו לארץ עם פרוץ המלחמה אחרי שנים רבות של מגורים בחו"ל, ישנם גם ישראלים, כמו גלב ואביטל, שעשו את הדרך ההפוכה, כבר בימים הראשונים של המלחמה, ובהחלטה של רגע ארזו מזוודה ועזבו את המדינה, חלקם כדי לנשום אוויר בתקופה הקשה הזאת וחלקם שלא על מנת לחזור.
“הרבה אנשים היו בשוק ולא האמינו שאנחנו באמת עוזבים", אומר סמירנוב. "מכרנו את תכולת הבית שלנו בזריזות ועזבנו. גם אני עדיין לא מעכל כי בארץ הייתה לי עבודה והיו לי לקוחות ואני צריך להתחיל מחדש, אבל כרגע מאוד טוב לנו הרחק מהציביליזציה ומהמתח שחווינו בתחילת המלחמה”.
“ב־7 באוקטובר הייתי בפסטיבל בדרום, לא בפסטיבלים שבהם התרחש הטבח, והייתי ממש המומה כשקרה מה שקרה”, מספרת ליאת צור, מאמנת רגשית, רקדנית ומורה לריקוד הבצ’אטה. “סגרו את כל הדרכים ונתקעתי בדרום, אז נסעתי לאילת כי היא הייתה חצי שעה מהמקום שבו הייתי, והייתה אווירה מזעזעת. אחרי זה חזרתי לבית הוריי בראשון לציון, והמצב היה מאוד לא טוב. כל הזמן היו טילים מעל הראש שלנו, אז אמרתי לעצמי: ‘למה? למה אני בוחרת להישאר במציאות חיים כזו?’. יש בי גם הרבה כעס על המדינה, על ההתנהלות. מצד אחד אין אשמים ומצד שני כל שנתיים אנחנו נמצאים בחוויה של מלחמה כזו או אחרת, ובשלב מסוים אני אומרת ‘די!’. אני רוצה להיות שייכת למדינה שלי אבל אני לא רוצה להיות שייכת למדינה מתוך זה שאני מחזיקה איתה את הכאב הזה. יש גם הודיה על ההזדמנות שהיא נתנה לי. מתוך הכאוס הזה החלטתי להגשים את החלומות שלי, והבנתי שאם לא עכשיו - אז מתי?”.
שבועיים אחרי שפרצה המלחמה טסה צור ליוון יחד עם חבר, וכשהוא חזר לארץ – היא החליטה להמשיך לברזיל. “הריקוד הוא תרפויטי עבורי והרגשתי שברזיל היא מקום שיש לי הרבה מה לגלות בו”, היא מספרת. “תמיד הייתי אדם הרפתקני, אז אני די רגילה לזה שבהתחלה התגובות לא פשוטות, אבל לשמחתי ההורים שלי תומכים בי מאוד וחשוב להם שאהיה מאושרת”.
“כמו את כולם, המלחמה הכתה אותי ואת משפחתי הקטנה בתדהמה, קוטעת בברוטליות תוכניות ותקוות רבות”, אומרת שירה ז’ כרמל, מוזיקאית עצמאית ופעילה חברתית. “בין השאר הייתי אמורה להשיק באוקטובר שיר חדש מאלבום האמהות שלי ("אינסוף ואחת: שירי ערש לאמהות"), להופיע בפסטיבל הפסנתר ובאינדינגב, שאמור היה להתקיים שבוע בדיוק אחרי ה־7 באוקטובר בקיבוץ גבולות בנגב, והמחשבה על המתקפה המחרידה שהייתה יכולה לקרות שם, בפסטיבל משפחות עם 15 אלף איש בקהל, לא הניחה לי להירדם לילות רבים".
“בבסיסי אני אדם מלא תקווה. אמונה ברוח האדם, במה שמאחד בינינו וביכולות שלנו לעשות יחד דברים מופלאים. זו הסיבה שהייתי מעורבת מאוד במחאה, למעשה הקדשתי לה את מרבית 2023. באמת ובתמים האמנתי שהמחאה מסמנת את תחילתו של עידן טוב יותר לישראל, שנצליח למנוע את ההפיכה המשפטית, להדיח את הפוליטיקאים המושחתים, הקיצונים והמסוכנים שבכנסת, למצוא מנהיגות ומנהיגים חדשים, ובסופו של דבר גם למצוא דרך להשכין סופסוף שלום בינינו ובין הפלסטינים".
“המלחמה שברה אותי לחלוטין. מצאתי את עצמי משותקת ומבועתת, מנסה להסתיר את הזוועה מבני בן ה־3 וחצי ולהגן בשארית כוחותיי גם על נפשי שלי. לא צפיתי באף סרטון מהשבת הארורה מתוך ידיעה ברורה שלא אעמוד בזה”.
עשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה נסעו היא ומשפחתה הכי רחוק שאפשר מישראל - לאוסטרליה: “התמזל מזלנו ויש לנו כאן משפחה, כך שכשגילינו שאנחנו זכאים למקום על ‘טיסת חילוץ’ שארגנה הממשלה האוסטרלית, אמרנו מיד ‘כן’. כלומר חשבנו וחשבנו ואז החלטנו לא להחליט החלטות גדולות ופשוט לצאת לרגע מהמציאות החדשה והבלתי נתפסת הזו ועלינו - עם שלוש מזוודות חצי ריקות - על טיסה, ואנחנו עדיין פה. לא בדיוק ברור עד מתי, אבל כרגע לא נראה הגיוני לחזור לארץ”.
“בשבת השחורה היינו אצל ההורים של אשתי בערבה, ובבוקר היא העירה אותי ואמרה שיש מלחמה”, משחזר איתי קאול, שנמצא עם משפחתו כרגע בוולנסיה שבספרד. “שמענו חדשות, היא אמרה לי ‘בוא נעוף מפה’ ותוך שבועיים כבר לא היינו בארץ. ההחלטה נבעה מכך שלא יכולנו להמשיך לשלם שכר דירה בתל אביב, ועל קניית בית יכולנו רק לחלום. ניסיון ההפיכה המשטרית וההבנה שאנחנו לא הולכים לנצח את הדמוגרפיה והקיצוניות הדתית גם כן היוו זרזים חזקים. אבל לאחר שלושה חודשים בגלות, יותר מכל, אובדן תחושת הביטחון היה מה שבעט אותנו החוצה.
“אדם חייב להיות בטוח שהילדים שלו מוגנים מאונס, רצח וחטיפה על מנת להיות מסוגל לישון בלילה”, טוען קאול. “הזוועות הספציפיות של עדר טרוריסטים שבאים לטבוח בך בלילה הן משהו שאני מרגיש שזו חובתי כאבא לדאוג שלא יקרה. אם רק היה פתרון, או לפחות ניסיון לפתרון. מדיני? צבאי? אני לא יודע. אבל היכולת לקבל את העובדה שאנחנו חיים תחת איום קיומי תמידי פשוט אבדה לנו, במכה אחת. התלבטתי מה לעשות עוד קודם, כשהיה ברור שאין לילדים שלי עתיד במדינה הזו, ונהיה ברור שאני רק מקדים את מה שהם ייאלצו לעשות ממילא.
“אף פעם לא היינו ציונים במיוחד, אבל זה קשה מאוד לעזוב בית, חברים, משפחה, שפה. להיות זר. ויש אנטישמיות בחוץ. זו הייתה בעיניי הצדקה טובה לקיום ישראל: בית בטוח ליהודים. אם הבית לא בטוח אז הקונספציה הבסיסית נשברת, ואין מה לחפש פה יותר. ואני מאשים את כולם - השלטון והאזרחים, ואני בתוכם. רק אחרי שחמאס תקף פתאום התחלנו לחשוב שאולי זה לא הכי בטוח שיש צבא של מחבלים מעבר לגדר בצפון? רק אז שמנו לב אליהם? אז אולי כל העסק, מצער לומר, מנוהל בצורה די חובבנית ברמה הביטחונית. בשכונה כל כך אלימה, ובתקופה כל כך נפיצה, זה בלתי אחראי לחלום בהקיץ”.
משפחת קאול טסה לפורטוגל, אך התקשתה להסתדר שם. “פורטו עצמה התגלתה כפחות מתאימה לנו. לא התחברנו”, מספר קאול. “כעבור שלושה שבועות עברנו לוולנסיה. ברמת האנטישמיות, בפורטוגל היה לנו מתחת לבית גרפיטי פרו־פלסטיני, וגם פה רואים צלב קרס מרוסס מדי פעם. לא נעים, לא נורא. לאחר נסיעה של יומיים באוטו גדול עם חתול קטן שמחנו להגיע, והוולנסיאנים עצמם התגלו כאנשים החייכנים ביותר שפגשתי מעודי, שחיים בשלווה אטית בעיר יפיפייה”.
“ה־7 באוקטובר תפס אותי שבוע וחצי אחרי שחזרתי לארץ מסיבוב הופעות באירופה, יום לפני שנקבעה לי הופעת סולו בתל אביב ושבוע לפני שהייתי אמור לנגן בפסטיבל אינדינגב", מספר המוזיקאי סתיו גולדברג. "אבל מהר מאוד הבנתי שהמדינה במצוקה רצינית ובמצבים האלה אירועי התרבות הם הראשונים ללכת. בעצם השילוב של ההבנה שלא הולכת להיות לי פרנסה בארץ בזמן הקרוב, עם ההצעה של אמא שלי להצטרף אל הוריי ביוון, גרם לי לנסוע. מה שגרם לי להישאר היה המחשבות שהיו כבר קודם על מעבר לאירופה, והידיעה שיש לי פה הרבה מקום להתפתח בקריירה המוזיקלית שלי.
"הסתובבתי לא מעט כדי להבין איפה נכון לי להיות. מיוון נסעתי לוורשה, ומשם ללייפציג בגרמניה, הגעתי לברלין לפני בערך חודש וחצי. הופעתי וגיליתי סצינות ומוזיקאים מעולים בכל מקום, אבל הרגשתי שברלין פשוט נכונה לעכשיו. איך שהגעתי לפה הגיעו אליי הופעות, ומקומות מגורים שיש בהם פסנתר. יש פה סצינה גדולה והמון מקומות לנגן בהם. בסך הכל כמוזיקאי אני צריך בסיס טוב. הרבה מהזמן אני לא בבית בכל מקרה".
גולדברג, שבקרוב ישיק את אלבומו השני (“Symphony Of Water”), מעיד כי בשל מקצועו הוא נמצא הרבה בחו”ל, כך שסביבתו רגילה לכך, אם כי הוא נתקל גם בקולות הפוכים: “חלק ממני מצטער מאוד שאני לא בארץ, שלא הייתי נוכח ברוח העזרה וההתנדבות הכללית, שלא הייתי כדי לנחם אבלים. אבל אני מנסה לעשות מה שאני יכול מרחוק, וגם להפיץ את התרבות המדהימה שלנו בעולם. אני עדיין מאמין גדול בשלום. מנקודת המבט שלי אני רואה שיש הרבה יותר משותף לאנשים מרקעים שונים משנראה לנו. וגם המחלוקות בינינו הן לעתים קרובות לא על בסיס מה שחשבנו. בכל העולם מרגישים עכשיו משהו דומה למה שאנחנו מרגישים כישראלים. איזשהו חוסר יציבות, כאילו דברים עלולים להתפרק ולהשתנות ו’להשתבש’ מאוד מהר. אנחנו נחשפים למציאות מורכבת יותר משאנחנו יכולים לתפוס ומנסים כל הזמן לחזור לשים אותה בקופסאות. אני מקווה שנהיה פתוחים לגלות כל הזמן את האנושיות של האנשים מאחורי ההגדרות ששמנו להם”.
התרעות פיקוד העורף