כחלק מהניסיון לייצר שגרה מסוימת בתוך הכאוס החלו מפונים רבים לחפש משרות, בין שזמניות ובין שלאו, אך נתקלו בלא מעט קשיים בדרך: מלבד העובדה שהמשק נמצא במשבר ועובדים רבים מפוטרים, ישנם מעסיקים שלא מחפשים עובדים זמניים ולא מעוניינים לקבל לעבודה עובד שברגע שיוכל לחזור לביתו – יעזוב את המשרה.
בנוסף, מפונה שאיבד את מקום עבודתו בשל המעבר ומתכנן לחזור לביתו כשיתאפשר, לא יכול להתחייב לטווח הארוך, אבל חייב בינתיים לייצר פרנסה. אלו הם רק חלק מהדילמות שמעסיקים ומפונים נתקלים בהן. ועם זאת – ישנם מפונים שהצליחו לפתור את המשוואה ולמצוא משרות חדשות ואפילו לגלות את עצמם ואת יכולותיהם מחדש.
דניאל ניסים (30), יליד עין הבשור שגר בשנים האחרונות בקיבוץ ניר עם, גדל וחונך באווירה הקיבוצית של הנגב המערבי ועוטף עזה. “עבדתי בתחום משאבי האנוש, תחום שבו התמקצעתי. עבדתי בבאר שבע וחייתי את השגרה המוכרת והטובה לי", הוא מספר. “ב־7 באוקטובר קרה מה שקרה, האסון הזה, והוריי ואני, שניצלנו בנס, פונינו למלון באזור חיפה. הוריי עוד נמצאים שם, ואני, שהוצאתי לחל"ת ממקום העבודה והרגשתי שבמקום הזה לא כל כך מתחשבים בי או רואים אותי, לא בהיבט הכלכלי אלא בעיקר בהיבט הרגשי, נאלצתי לחשב מסלול מחדש".
ניסים מעיד כי בהתחלה די התקשה למצוא עבודה בתחומו, בעיקר בגלל אי־הוודאות שאפפה את התקופה הזו: “היה מאוד קשה לעבור את התהליך הזה. בהתחלה אתה חווה באמת מה אתה רוצה לעשות, איפה אתה רוצה לעבוד ובמה. בהתחלה רוב מדינת ישראל לא עסקה בגיוסים חדשים, אבל הייתה מנטרה שהכנסתי לעצמי שאני צריך לעבוד בלחפש עבודה. בהתחלה קיבלתי די הרבה תשובות שליליות בראיונות העבודה כי שפת הגוף שלי שידרה חוסר החלטיות, וזה היה טבעי לחלוטין כי עדיין לא הייתי סגור על עצמי בגלל מה שחוויתי ב־7 באוקטובר, וגם מקומות לא בהכרח מחפשים עובד זמני או לא החלטי. הכל השתנה כשהחלטתי עם עצמי שאני לא רואה את עצמי יותר חלק מהקהילה הזו שנפגעה כי אני עדיין בחור צעיר, לא נשוי ובלי ילדים. אני עדיין יכול להתחיל את החיים מחדש, ורציתי להתחיל מחדש. כשאתה נמצא בלי אלטרנטיבות אחרות ואתה מול הסיטואציה, אתה מגלה חוזקות שלא הכרת בעצמך, וזה קרה גם לי".
דורון, הידרותרפיסטית במקצועה, עובדת שנים רבות במקצוע זה בשער הנגב בעמותה ליד שדרות. עם המעבר לכפר סבא נאלצה לחפש עבודה ולמזלה מצאה ללא מאמץ משרה בבית איזי שפירא ברעננה: “כנראה שעם הניסיון הרב שלי וה’אני מאמין’ שלי הצלחתי להתקבל לעבודה שם, לא מעט גם בזכות סגירת המעגל: לפני 24 שנים עברתי את ההכשרה שלי כהידרותרפיסטית בבית איזי שפירא, ושמרתי על קשר עם הצוות וגם עם אילנית, מנהלת המרכז להידרותרפיה והספורט שם, שהציעה לי את ההזדמנות לטפל בחלק מהמטופלים שלי בבריכה שלהם. אני עובדת פעמיים בשבוע עם המטופלים של בית איזי שפירא, ויום אחד עם המטופלים הקודמים שלי משער הנגב שחלקם גם פונו לאזור המרכז".
זנתי מספרת כי על אף שהיא מנהלת חשבונות, בתל אביב מצאה שתי משרות שונות במקביל: “המשרה הראשונה שמצאתי דרך מישהי שקישרה אותי למישהי וסידרה לי את המשרה הזו די מהר וללא בעיות היא ללוות ילדה לבית הספר. המשרה השנייה, שאותה קיבלתי דרך מיזם ‘אחים לתעסוקה’ של החמ"ל האזרחי 'אחים.יות לישראל' שמסייע למפונים לקבל משרות בהתאם לצורכיהם, היא גננת במועדונית בסמוך למלון. אני מרגישה כאילו נולדתי לזה, למרות שמעולם לא עסקתי בתחום הזה, זה בא לי בטבעיות ואני די התרגלתי לעבודה הזו. הציעו לי גם לעבוד כמנהלת חשבונות בעיריית תל אביב, אבל אני כרגע לא רוצה משרה מלאה כי אני יודעת שזה זמני, אז סירבתי בנימוס. רציתי גם משהו קצת אחר, חוויה חדשה".
התרעות פיקוד העורף