לחזור לאזרחות: כך מתמודדים המילואימנקים עם החיים שמחוץ לשדה הקרב

בחודש האחרון מתקיימים ברחבי הארץ מעגלי שיח אזרחיים שנועדו לסייע למילואימניקים שהשתחררו לעבד את מה שעברו במהלך המלחמה, לווסת את הרגשות ולאפשר להם חזרה בריאה יותר לחיים האזרחיים. שלושה מנחי מפגשים כאלה מספרים על חשיבותם ומסבירים מדוע צריך לקיימם קרוב ככל הניתן למועד השחרור וכיצד בא לידי ביטוי היתרון בשיחה עם אנשים שעברו דברים דומים.

בחודש האחרון החלו להשתחרר מילואימניקים ומילואימניקיות שצריכים כעת לחזור לשגרה שעזבו, אם כי ברור לכל, גם להם, כי השגרה הזו אינה אותה שגרה וגם הם לא אותם אנשים שהיו לפני המלחמה, לפני הטראומה הלאומית והאישית, ולפני החוויות שחוו שסביר להניח שילוו אותם כל חייהם. על רקע זה נפתחו בחודש האחרון ברחבי הארץ מעגלי שיח אזרחיים - במסגרות אקדמיות, במסגרת עמותות ובמסגרות פרטיות - עבור אנשי המילואים, מעגלי שיח שמהווים מסגרת נוספת מעבר לשבוע העיבוד שצה"ל מספק למשתחררים מהמלחמה.

“הנתונים היבשים אומרים ש־30%־15% מהמילואימניקים המשוחררים בימים אלה יפתחו פוסט־טראומה כי הם לא מקבלים את הכלים הנכונים, ובמלחמה זו מדובר על 95־45 אלף איש, כשאתה לא יכול לדעת מי כן מפתח פוסט־טראומה ומי לא, ולכן בראש ובראשונה צריך שלכולם תהיה המודעות לצורך בעיבוד חוויות הצבא והלחימה", מסביר דניאל גולדשטיין, מילואימניק בעצמו, עובד סוציאלי ומנהל עמותת Soul Talk, פרויקט בתוך עמותת נט"ל, העוסקת בעיבוד חוויות לחימה של כל מי ששירת בצבא ומייצרת בימים אלו ברחבי הארץ מעגלי שיח של מילואימניקים. “חשוב לעבד את חוויות השירות והצבא, ובתוך זה הקמנו פרויקט בשם ‘כתף לכתף’, פרויקט קבוצתי שמטרתו היא לא לדבר על חוויות השירות אלא על ההתמודדות של כאן ועכשיו".

ההתמודדות הראשונה היא השפה שמשתנה, אני במילואים לקראת החודש הרביעי, ואני מדבר בשפה קוגניטיבית, שפה ‘תכל’סית’, מאוד רציונלית, אין הרבה מקום למה אני מרגיש ואיך אני חווה, יש משימה שאני צריך לעשות. מעבר לזה, כשאתה ארבעה חודשים בצבא אתה חוזר להתנהג כמו אותו נער בן 20 שהיית כי חזרת לאותן חוויות.

בבית, מי שמחכה לך מדבר שפה אחרת לגמרי. בזמן שאתה היית בצבא, בבית דיברו שפה רגשית, והדבר הראשון והמורכב הוא לחזור הביתה ולא להצליח לתקשר איתם. המציאות של הצבא בתקופת לחימה היא מציאות שונה לגמרי מהמציאות בבית. כשאני חוזר הביתה ושואלים אותי ‘מה שלומך?’, אין לי מושג איך לענות על זה, כי המציאות עצמה דרשה ממני לנתק את המקום הרגשי כדי להתמודד עם הסיטואציות.

הדבר השני הוא שכשאתה נמצא בלחץ כל כך הרבה זמן, אין לך את הפרטיות שלך, אתה לא ממלא את המשאבים שלך, אתה מתרוקן ממשאבים פנימיים והיכולת שלך להכיל את עצמך ואת הסביבה פחותה משמעותית וזה מוביל להתפרצויות זעם, חוסר סבלנות וכו’. אתה לא יכול לנהל לו"ז שגרתי וקבוע, דברים שבעבר עשית מעוררים בך עכשיו חרדה. עוד דבר הוא הבדידות. כשאתה חוזר מהמלחמה אתה מרגיש משוגע, לא שייך, מרגיש שאתה לא מצליח לחזור. אלו שלושת האתגרים המרכזיים שעיבוד חוויה ראשוני לא מצליח לספק".

---

הדבר השני שיכול לקרות הוא שאם נניח יושב במעגל לוחם שב־7 באוקטובר אסף גופות ולידו לוחם שב־7 באוקטובר היה בכלל בחמ"ל ברמת הגולן, וכשהוא שומע את הסיפור של זה שאסף גופות, אז זה שהיה ברמת הגולן יכול להרגיש שהוא לא חווה משהו רציני. זה בעייתי כי התוקף בחוויות מהסוג הזה הוא מאוד רגיש, וזו הסיבה שאנחנו לא נוגעים בחוויית המלחמה. המכנה המשותף הוא שכולנו חזרנו ממילואים ותהליך ההסתגלות הוא תהליך שלוקח זמן".

כשאתה מרגיש שמישהו מבין אותך אז קל לך יותר לתקשר את מה שאתה חווה, ואז הרבה יותר קל לך לחזור לשגרה ולתקשר את מה שאתה מתמודד איתו. האלמנט השני הוא לתת למילואימניקים להבין איך החוויה הזו שינתה אותם כדי לתת לזה התייחסות בזמן כדי שזה לא ייגרר שנה אחרי שנה ואז זה עלול להשפיע על רבדים ברווחה הנפשית והחברתית".

גולדשטיין מדגיש כי לא מדובר בקבוצה טיפולית אלא בקבוצה פסיכו־אינפורמטיבית: “זה לא כלי טיפולי, יש מנחה שמכשיר ונותן את הכלים לחזור. זו לא קבוצה דינמית. זו רק קבוצה שיש בה שיח ושיתוף, זו לא קבוצה פסיכולוגית. מטרת המעגל היא לתת תוקף ולגיטימציה למורכבות וכן לספק כלים איך לווסת את עצמנו, איך ממצב של להיות 100% במילואים – להצליח לחזור לשגרה הרגילה.

אחרי מספר מפגשים, לרוב שישה, נוצר קשר אישי בין האנשים ואנחנו מזמינים אותם להיפגש גם באופן עצמאי בלי מנחה, סטייל מעגל גברים, כך שגם אם תחזור למילואים, אתה תדע שכשתשוב שוב לשגרה – תהיה לך את הקבוצה הזו שבה תוכל לשתף. חשוב לציין כי המעגלים האלה כוללים גם נשים, לא רק גברים. כך בעצם אתה יוצר רשת תמיכה קהילתית שנמצאת שם תמיד, גם בעוד שנה ושנתיים".

סומרפלד מרחיב ומסביר כי “הנרטיב של טראומה הוא התחלה, אמצע וסוף, ובמקרה של המלחמה הנוכחית עדיין אין לנו סוף, ולכן זה האתגר הקשה ביותר במעגלי השיח של הלוחמים במלחמה הנוכחית. הצורך לעשות את המעבר חזרה מחוויית הלוחם לחוויית האזרח מבלי שעמדנו במשימה. אחת השאלות שעולות במעגלים הללו מצד הלוחמים היא ‘רגע, יכול להיות שהפסדנו? ואם כן, איך אני יכול לחזור הביתה ככה?’.

יש פה נרטיב גברי שגדלנו עליו שבמלחמות מנצחים, ופתאום יש מצב מבלבל שלא ברור אם ניצחנו, לא ברור אם החוויה הכל כך קשה ונוראה שעברתי בעזה, אם אלו הריחות, המראות, המתחים והדאגה למשפחות בבית, והידיעה שאני חוזר מבלי לסיים את המשימה הראשונה שלשמה הגעתי וזה להחזיר את החטופים הביתה, והמחשבה של איך אני יכול להראות את הפרצוף שלי מבלי שעמדתי במשימה הזו? האם זה היה לשווא? האם איבדתי את החברים שלי לשווא? זו חוויה מאוד קשה עבור הלוחמים".

סומרפלד מציין כי, “החברים והמשפחה לא באמת מבינים או יודעים מה עברת בעזה, ולכן ברגע שאתה יושב ומשתף עם אנשים שכן מבינים אותך, זה מאוד עוזר. לכן מראש רק להם אתה תספר מה שחווית כי רק שם יש הבנה. לשתף בחוץ את החוויה ולהיתקל בחוסר הבנה יכול לייצר תחושת חוסר אמון וזה בעייתי מאוד. ללא מעגלים כאלה, שצריכים להתקיים סמוך לחזרה של החיילים הביתה, יש חשש שהלוחמים יגיבו באלימות, מילולית או פיזית, לא כי הם אלימים, אלא כי חוסר שיתוף יכול לייצר אצלם תגובה קשה של תסכול וכעס עצמי על שאין להם ביטוי.

המעגלים האלה קריטיים במיוחד עכשיו כי הרבה מהלוחמים קיבלו צו גיוס נוסף, והמעבר הזה בין הצבא לאזרחות ושוב לצבא ואז שוב לאזרחות יכול מאוד לטלטל, ולכן המעגלים האלה נדרשים בטווח המיידי. למרבה המזל, יש יותר ויותר מודעות ציבורית לנושא, ויש היום תוכניות ייעודיות למעגלי שיח, כולל במוסדות אקדמיים, וחשוב להדגיש כי למעגלים שאני מעביר מגיעות גם לוחמות ולא פעם הן מובילות את הסדנה כי הלגיטימציה שלהן להבעת רגש גבוהה יותר וכשהן משתפות, זה מעודד את הגברים להביע רגש בעצמם, זו ברכה".

עופר שחק, מנחה מעגלי גברים ומרצה על גבריות ואבהות מיטיבה, יזם בשבועות האחרונים פרויקט מיוחד של מעגלי שיח בשם “חוזרים לחיים" בהנחייתו, שלדבריו הולך ותופס תאוצה. “קודם כל חשוב לי להדגיש שאני לא מטפל, אני מנחה את המעגלים, מייצר ומחזיק מרחב לגברים, וגם לנשים, לשבת ולשתף באופן דיסקרטי את מה שעובר להם בלב, בגוף ובראש בעקבות החוויות שחוו במלחמה הזו, ולקבל איזושהי אמפתיה מחברי המעגל", הוא אומר.

“לקבוצה יש כוח מאוד גדול בנרמול תחושות ועיבוד של חוויות. זה הערך הגבוה של המעגלים האלה. צריך לזכור שכמעט כל המילואימניקים שמשתחררים מהצבא חוזרים הביתה בטראומה, והעניין פה הוא למנוע מהחוויות הטראומטיות להפוך לפוסט־טראומטיות, לאפשר עיבוד וויסות רגשי, להעביר את החוויות למצב שבו הן ממוללות, מקבלות צורה של מילים, ובאופן זה החיילים מרגישים צורך לשתף".

זה מאפשר לחייל לחזור לאט־לאט לשגרה. יש חלון בין חודש לחודשיים לעבד את החוויות האלה, המעגלים האלה יכולים לעזור בעיקר לחיילים שחזרו לא מזמן. החיילים מגיעים מתי שמתאים להם ויכולים לדבר על מה שבא להם, אין עליהם לחץ לדבר מצד אף גורם, גם לא מצדי כמנחה. המעגלים הם הדרך האידיאלית עבורם, בייחוד עכשיו, לעשות את הנחיתה הרכה מהמציאות הצבאית למציאות האזרחית".