בהתחלה הרגשתי שאני נלחם על החיים, היום אני נלחם גם על איכות החיים שלי", אמר סמ"ר דניאל נהרי, 21, שמשרת כלוחם בסיירת גבעתי.
אנחנו פוגשים אותו בבית החולים השיקומי "בשביל"ם" שהוקם לטובת פצועי מלחמת "חרבות ברזל", כחלק מבית החולים השיקומי של המרכז הרפואי תל אביב, עם פרוץ הקרבות. נהרי שנפצע מפגיעת הדף וגם נכווה קשות מסביר לנו שככל שהוא יתמסר לשיקום, כך הוא יוכל להמשיך לחיות את חייו עם כמה שפחות מוגבלויות.
"יש הרבה יותר מודעות לחשיבות של שיקום מאז השבת השחורה והמלחמה הזאת", הוסיף ד"ר אלקסיס מיטלפונקט, סגן מנהלת מערך השיקום ומנהל שיקום יום ושיקום ילדים. "כבר ב־8 באוקטובר, כשהנהלת בית החולים הבינה לפני מה אנחנו עומדים, הבנו שיש צורך לאומי לתת מענה בראש ובראשונה לחיילים, לפצועים ולאזרחים נפגעי פעולות האיבה. בכלל, מצב השיקום בארץ לפני המלחמה היה מהנמוכים ב־OECD. כלומר, נכנסנו למלחמה כשכמות מיטות ועמדות השיקום בארץ הייתה במצב מאוד בעייתי. היה ברור להנהלת בית החולים שצריך להכפיל את גודלו של בית החולים השיקומי".
כיום כולל בית החולים השיקומי כ־100 מיטות אשפוז, 100 עמדות שיקום יום וכן את כל שירותי מקצועות הבריאות לרבות פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת ודיאטה. את הצעדים הראשונים בשיקום, לאחר השהות במחלקות (אורתופדיה, כירורגיה, פלסטיקה וכו'), עושים המטופלים באשפוז השיקומי. לאחר שהם מצליחים להשיג עצמאות מסוימת ומרגישים שהם כבר יכולים לחזור לביתם, הם משתחררים מהאשפוז השיקומי ועוברים לשיקום יום שבמסגרתו הם מגיעים לבית החולים בין שלוש לחמש פעמים בשבוע להמשך טיפולים במקצועות הבריאות.
"חלק מהרצף הטיפולי הוא המעבר מהאשפוז השיקומי לשיקום יום", הסביר ד"ר מיטלפונקט, "מעבר שמהווה גשר בין החממה של השיקום לכל מיני התמודדויות בבית. כשדיברנו עם פצועי עבר, דוגמת זיו שילון ועידן קליימן, הם תיארו את סוף השיקום כאיזשהו מצוק שממנו צריך לצאת חזרה לחיים. אני מאמין שאין יציאה חזרה לחיים, אלא שהשיקום הוא חלק מהחיים. המעטפת השיקומית עוזרת לתווך לפעמים את הפער שקיים. נכון, לפעמים צריך לחשב מסלול מחדש או לעשות לו התאמות, ולכן אנחנו צריכים לעשות את המעבר הזה יותר חלק ורציף. אנחנו גם מתחילים את השיקום בשלב מאוד מוקדם מתוך ההבנה שהדבר הזה משפר את תוצאות השיקום".
"נפצעתי ב־3 בנובמבר בצפון הרצועה. הייתי מאושפז בסביבות חודש וחצי, ולאחר מכן עברתי לכאן לשיקום יום", סיפר נהרי. הוא פסנתרן מחונן שהתקבל ללהקה צבאית והתחיל בה את שירותו, אך החליט להילחם על הגשמת החלום שלו להיות לוחם ועבר לסיירת גבעתי. "המחשבה להיות לוחם תמיד ישבה שם", הוא שיתף.
ארבעה חודשים לפני שאנחנו פוגשים את נהרי בשיקום, חייו היו שונים לחלוטין. הוא יצא לרגילה ואפילו עשה תספורת מוהיקן כדי לחגוג את ימי החופש. אבל אז ב־7 באוקטובר הוא והצוות שלו הוקפצו לנחל עוז. "יש לנו חבר מהצוות שהוא חבר קיבוץ נחל עוז", סיפר נהרי, "הצוות קפץ כמו מכונות והיה בין הראשונים להגיע לנחל עוז".
ב־3 בנובמבר קיבל הכוח משימה לטהר מבנה. נהרי נכנס ראשון עם הצמד ברזל שלו, הם סיימו לטהר והוא הלך למעין חדר שירותים לתלות וילון, כדי שהם לא יהיו חשופים, אלא שאז אירע הפיצוץ, כפי שהוא מתאר: "נפצענו שניים מהצוות שלי ועוד שניים מכוח חובר שהיה איתנו. אני ממש זוכר שזה היה פתאומי. רגע אחד הכל בסדר, וברגע השני הרגשתי את כל הגוף שלי רועד מההדף. פשוט נזרקתי על הרצפה. הייתי החובש היחיד בכוח. ואני ממש זוכר שהיה לי רגע שאמרתי לעצמי 'ככה זה נגמר?'. מה שהעיר אותי היה הצעקות 'חובש, חובש'. פתאום היה לי קליק כזה שהבנתי שאני החובש ואני צריך לטפל בפצועים".
"בבוקר ה־7 באוקטובר חזרתי מחופשה בחו"ל עם יובל, בת הזוג שלי, והמשפחה", משחזר עוקב. "נחתנו ממש ב־2 לפנות בוקר ונסענו להורים של יובל בבית קמה. קמנו בבוקר מהפיצוצים של היירוטים. במוצאי שבת כבר הייתי בבסיס לחיול. קיבלנו פקודה שאנחנו נלחמים עם הצנחנים. התאמנו איתם במשך כמה שבועות בצאלים ועבדנו איתם בשיתוף פעולה כל המלחמה".
שיתוף פעולה מפתיע במיוחד נרשם דווקא כשעמרי ואחיו עידו, קצין בגדוד 890 של הצנחנים, מצאו את עצמם נלחמים זה לצד זה בלב עזה. "לא הייתי אמור להילחם איתו אבל כך יצא", מספר עוקב, "נלחמנו בעצם כל המלחמה יחד, עד לפציעה שלי. הייתי רואה אותו בתוך עזה כמה פעמים בשבוע. זה הרגיש שאנחנו שומרים פיזית אחד על השני וזאת הייתה תחושה מאוד טובה לדעת שיש מישהו מהבית שנמצא איתך, זה הרגיע את ההורים".
ב־3 בינואר, בשעות אחר הצהריים, תוך כדי לחימה בח'אן יונס, נתקל הטנק של עמרי מספר פעמים באויב, באחת מהן ירו עליו שני נ"ט. הראשון הצליח לחדור ופצע אותו ועוד שני אנשי צוות. האחד הוגדר קשה, עמרי הוגדר בינוני והשלישי קל: "הטיל גם השבית את המערכות של הצריח, זאת אומרת שאפשר היה רק לנסוע. לא יכולנו לירות, אי אפשר היה להזיז את התותח. הבנו ישר שנפגענו. ממש ברגע הפגיעה שאלתי בקשר פנים 'מי פצוע?', וכל אחד דיווח. הטען שעמד לידי אמר לי 'עמרי אתה פצוע גם', אפילו לא שמתי לב", הוא סיפר.
"השאלה הראשונה שעמרי נשאל כשהוא הגיע לפה היא 'מה אתה לא מצליח לעשות ומה אתה רוצה להצליח לעשות?'", אומרת אביגיל מלכה, מרפאה בעיסוק בשיקום צעירים באיכילוב, "ובהתאם למה שהוא סיפר עבדנו. הדבר הראשון שהוא אמר לי היה שהוא חייב להצליח לצייר".
"מבחינת סוגי פגיעות, הן די דומות", מסבירה מלכה. "כלומר זה לא משנה אם מישהו מגיע עם פצע ירי מקטטה, מפיגוע או מלחימה, המורכבות היא הסיפור מאחורה, וההקשר המדיני והאישי של כל אחד מאיתנו. ההתמודדות שפוגשים כאן היא קצת שקטה, כי זה כביכול מטופלים שנראים על פניו 'סבבה', כמו עמרי. יש עוד הרבה מטופלים שהם לא עם פציעות דרמטיות, אבל מספיק שיש איזושהי פגיעה במערכת הראייה והוא כבר לא יוכל יותר לנהוג, או לעשות פעילויות שהן משמעותיות לו".
התרעות פיקוד העורף