גם כשנפצע מקטיושה בזמן מלחמת לבנון השנייה, אמיר שושני (61) ממטולה, המגדיר עצמו “ביטחוניסט בנשמה", לא העלה בדעתו לעזוב את המקום שבו קבעו הוא ומשפחתו את ביתם לפני 35 שנים, ובו שימש במשך 26 שנים כרכז הביטחון. מ־2015 ועד פרוץ “חרבות ברזל" פיקד על כיתת הכוננות של המושבה, עד שהחליט להעביר את השרביט לדור הצעיר, אך עדיין משמש כחבר מן המניין בכיתה. “לא עלתה בי אפילו לשנייה המחשבה לעזוב את מטולה", הוא אומר. “ביום האחרון של המלחמה נפצעתי מקטיושה זרחנית שנורתה על מטולה, פציעה קלה שזיכתה אותי בטנטון באוזניים ובקצת כוויות. אבל כאן הבית שלי ואני לא יכול או רוצה לעזוב".
בעמוד הפייסבוק שלו ניתן לראות כי שושני גייס ומגייס כסף לרכישת רחפנים מכספי תורמים, כשעלות רחפן מוערכת בכ־50 אלף שקלים, והוא מאפשר גם ראייה תרמית.
בסיום שיחתנו בוחר שושני להעביר מסר על חשיבותן של כיתות הכוננות בצפון (ובכלל) ויחידות הרחפנים בפרט: “כיתות הכוננות היו אמורות לתת פתרון לדקות או לשעות הראשונות של האירועים עד שצה"ל מתארגן, ובעקבות המלחמה הזו עברנו ממרוץ למרחקים קצרים למרוץ למרחקים ארוכים, אנחנו מגויסים כבר כמעט חמישה חודשים, ואנחנו מוכנים להיות מגויסים עוד חודשים ארוכים. אנחנו נותנים לצה"ל את כל מה שהוא צריך, את כל הזמן ואת כל הסיוע. אנחנו רק רוצים שכשהאזרחים ייקראו לחזור – זה יהיה כשבאמת נוכל להיישיר מבט ולהגיד להם שהם חוזרים למקום בטוח יותר. אין שום סיבה בעולם שהאזרחים יחיו בפחד".
התרעות פיקוד העורף