"אנחנו רק רוצות תשובה", אומרת מיכל בן דוד, בתו של מישל ניסנבאום. אנחנו עומדות ליד הבמה במרינה באשקלון. בדיוק הסתיים אירוע לכבודו של מישל, ודי במבט בעיניה כדי להבין שלצד חוסר האונים והפחד שמשותף לכלל משפחות החטופים, ישנן משפחות שחוות את גיהינום חוסר הידיעה, כששובל המודיעין נעצר בישראל, והמשך הסיפור נותר באפלה. בפניכם סיפורן של שלוש מהן שחיות מאז 7 באוקטובר בחוסר ודאות.
מישל ניסנבאום, בן 59 משדרות, הפסיק לענות לטלפון שלו ב־7 באוקטובר, באותו בוקר בשעה 07:06, לאחר שיצא לחלץ את נכדתו ומאז נעלמו עקבותיו. ערב קודם בתו מיכל הייתה בארוחת חג בבסיס עם בעלה גיא, איש קבע שמשרת באוגדת עזה. "הייתי בהריון ומאוד עייפה, אז חזרתי הביתה עם עומר, הבת הקטנה שלי. החלטנו שמיקה בת ה־4 תישאר לישון בבסיס. התכוונתי לאסוף אותה למחרת בבוקר".
במרחק כמה בניינים ממנה, אחותה חן מכלוף מתעוררת גם היא למשמע הפיצוצים: "באיזשהו שלב מאמי (שם החיבה לאמא שלהן - מ"ב) מתקשרת ואומרת שפאפי (שם החיבה לאביהן - מ"ב) לא עונה. אמרתי שאולי תפסה אותו אזעקה, אבל כשניתקתי התקשרתי בעצמי פעם אחת ופעם שנייה, הוא לא ענה.
"כשאני מחכה שיענה, אלירן בעלי מראה לי סרטון של טנדרים בשדרות. אמרתי לו שזה שטויות, שזאת לוחמה פסיכולוגית. לא סיימתי את המשפט ומישהו עונה לשיחה ומדבר בערבית. אני לא מבינה ערבית, אבל הם אמרו 'חמאס'. עשיתי אחת ועוד אחת".
בערך ב־17:00 גיא ומיקה מחולצים, ואז מיכל שומעת את הקול שלהם בפעם הראשונה. "זה היה אזור לחימה, לכן חילצו את המשפחות בטיסה מבצעית", מספרת מיכל. "גיא היה חייב להישאר, אז הוא הצמיד למיקה חייל והוא ליווה אותה לבסיס פלמחים, שם חמי וגיסי חיכו להם. בסביבות 21:00 או 22:00 הם הביאו אותה הביתה. נשמנו לרווחה, ורק אז סיפרו לי שמחבלים ענו לטלפון של אבא והתחלנו להילחם עליו".
למחרת 7 באוקטובר בעלה של חן, קצין בהנדסה קרבית, גויס למילואים. היא עברה לבית של מיכל. אשקלון הייתה תחת מתקפה כבדה. "אם הייתה חצי שעה של שקט, זה היה מוזר", אומרת חן. הן התחילו שגרת חיים חדשה. הבעלים נלחמים בגבולות, והן, יחד עם אמן, שומרות על חמישה ילדים, כשעוד אחד בדרך, וחוקרות מה קרה לאבא.
מיכל: "כתבתי פוסט שאנחנו צריכות עזרה. תיארתי שאבא שלנו יצא מהבית בשדרות, ושאם מישהו ראה, שמע או יודע משהו, שידבר איתנו. מישהו שלח לי סרטון שבו רואים מחבלים שנמצאים בעזה ומדברים בערבית.
"הם אומרים שמצאו טנק עם חיילים והרגו את כולם. אחר כך הם מציגים טלפון ואומרים שזה טלפון של חיילת, אבל הוא בעצם שייך לבחורה שהייתה ב'נובה' וניצלה. הם גם הציגו תעודות של אבא שלי ואמרו, הנה כל החיילים שהרגנו. אבל כל התעודות הן של אבא שלי. הם מראים את הרישיון, את תעודת מתנדב מד"א שלו, את רישיון הנשק. אנחנו מבינות שהייתה שם כנראה היתקלות כלשהי, כי אבא מסתובב עם הארנק עליו בכיס כל הזמן. זאת אומרת, שהם הגיעו הכי קרוב אליו".
חן ומיכל ממשיכות בחקירה פרטית משלהן. נאמר להן להגיע ל־433, אבל שתי האמהות, שנשארו לבד עם הילדים בעיר שהפכה למטווח, לא הצליחו לצאת מפתח הבית. מיכל: "אמרו לנו להביא דנ"א של אבא, אבל הבית שלו בשדרות והעיר הפכה לשטח צבאי סגור".
חן: "הבנו שאין עם מי לדבר, וחקרנו לבד. השגנו את הסרטון והעברנו למשטרה. השגנו תמונות, מצלמות דרך. אנחנו איתרנו את האוטו שלו ושלחנו חבלן שיזכה אותו. אנחנו. כששאלתי במשטרה איפה האוטו נמצא, אמרו לי 'לא יודעים, הזיזו רכבים'. אבל אז, כשמצאו את הטלפון, שאלתי איפה מצאו אותו. אמרו לי 'מה זאת אומרת? ליד האוטו'. אמרתי, 'אני לא מבינה, אמרתם לי שאתם לא יודעים איפה האוטו, איך הטלפון היה ליד האוטו?'. בסוף עשינו הכל לבד, בלי שום הוראה של המדינה, בלי שום גורם שיתערב".
ב־20 באוקטובר קיבלו הבנות בשורה רשמית מטעם המדינה שאביהן לא נעדר, אלא "ככל הנראה חטוף". מאז הן מלוות בידי קצין נפגעים וקצין מודיעין, לאור ייחודיות המקרה שלהן. "היו כמה הגדרות בהתחלה: נעדר, ככל הנראה חטוף, וחטוף", מסבירה חן. "על נעדרים לא היה כלום, על מי שהוגדרו 'ככל הנראה' הייתה אינדיקציה אחת חלשה, כמו במקרה שלנו, כשהטאבלט העסקי של אבא אוכן בעזה. מי שהוגדרו חטופים היו אלה שמצאו עליהם סרטונים או קטעי קול. עם הזמן הנעדרים נכנסו לקטגוריית החטופים או המתים".
על פי המידע שנאסף, לאחר שמישל יצא מהבית הוא התקשר בשעה 7:02 למשטרה. הם לא ענו לו, אבל השיחה הוקלטה. חן משמיעה לנו את ההקלטה ורגעי האימה של 7 באוקטובר ממלאים שוב את הסלון הנעים. בהקלטה נשמע צלצול טלפון הממתין למענה ולפתע נשמעות יריות. שומעים את מישל דורך את נשקו, ואז נשמע קול נוסף של בחור שהסתתר עם בת זוגו בשטח. הם מדברים על הירי ועל בחורה שנרצחה. "מה עושים?", שואל הבחור את מישל, והוא אומר להם להיכנס לשטח, אבל לא מיישם את זה בעצמו.
מיכל: "אנחנו כמעט חמישה חודשים אחרי ואנחנו נמצאות באותה נקודה שהיינו בה אחרי שבוע. ומה שהשגנו אז - זה מה שיש גם כיום. איך זה הגיוני שהאדמה נפתחה, בלעה אותו פנימה ונסגרה עליו?".
"כאן" זה מלון "קרלטון" בתל אביב. בחודשיים וחצי האחרונים זה הבית של אלי. "אני מרגיש שהקירות בבית צועקים את השם שלי ואת השם של עידן, שנחזור".
נדמה כי המרחב הזה, מול הים הכחול, גם מסמל נקודה שנמצאת מחוץ לזמן ולשגרה. שכן כמו משפחות רבות נוספות, גם הוא לכוד ברגע הזה, עד שבנו ישוב אליו, עד שתגענה תשובות.
הוא הגיע הנה מגני תקווה, שם הילדים, איילין, עידן, עמרי והילה גדלו. שם הוא ועידן בנו את בית המשפחה במו ידיהם. "הוא היה יד ימיני, גם בתחביבים וגם בעבודה", מספר אלי, "כשהייתי קבלן, בחופשים הוא היה עובד איתי, מתעניין, לומד. מאז שאמא שלו ואני התגרשנו, הוא דואג לי. מוודא שאני לא אוכל סוכרים, שאני הולך לחדר כושר. הוא כל הזמן משגיח על 'אבא'לה', ככה הוא קורא לי".
עידן הוא סטודנט לקיימות באוניברסיטת רייכמן. זה התואר השני שהוא עושה. קדם לו תואר במשפטים, שלגביו אמר שעשה אותו עבור אביו, ואילו לימודי הקיימות הם בשבילו, כך הוסיף. "הוא תמיד הפתיע אותי לטובה. למשל ביום שעבר לתל אביב הוא ראה הומלס ליד הבית שלו, אז הוא לקח את שמיכת הפוך שלו ופשוט נתן אותה להומלס".
אל מול הים הרגוע, אלי מספר על היום שבו המשפחה כמעט טבעה. מילולית. "הים היה שטוח, ודלית, גרושתי, נכנסה למים. הילדים שחו איתה ופתאום היא צעקה לעזרה. קפצתי למים, אני שחיין ומדריך צלילה, שחיתי לכיוון שלהם אבל נמשכתי. כשהצלחתי להגיע אליהם הייתי כבר מותש. אמרתי לדלית שתביא לי את הילה, אחותו הקטנה של עידן שהייתה אז בת 3, ושהיא תסתדר.
"הים התחיל להשתגע. הגלים דפקו לי על הראש. אמרתי לעידן, שהיה אז בן 7, לשחות לחוף. הוא אמר 'אני לא עוזב אתכם, אני רוצה להציל את אחותי'. הרגשתי שזה ממש הסוף. העליתי את הראש בכוחות אחרונים ואמרתי להילה לצעוק לאלוהים. כשלא נותר כלום, מתפללים. לעצמי אמרתי: תמשיך להחזיק אותה מעל המים, לפחות עד שתמות".
לפני המתקפה הרצחנית של חמאס, אלי היה עם חברים בחופשה בסיני. בסביבות חצות עידן התקשר אליו. "הוא שאל אם אני בסדר וסיפר לי שהוא נוסע עם חבר למסיבה. סגרתי את הטלפון ואמרתי לחברים שעכשיו אני יוצא מסיני. הרגשתי משהו, לא יודע מה. הייתי אמור להישאר במלון עד יום ראשון, אבל ויתרתי על הכל.
ב־1 בלילה יצאנו והתחלתי לנסוע לכיוון תל אביב. הורדתי את החברים שלי בבאר שבע, ואז הגעתי לקריית גת. עצרתי בצד. זה האזור שממנו הרי נוסעים למתחם המסיבה. עמדתי שם 20 דקות בערך, לא יודע למה, עם מוזיקה. מסביב היה חושך, ואני בצד הכביש. אחר כך נסעתי הביתה, הגעתי בערך ב־6:00. זרקתי את עצמי למיטה.
"ב־6:30, סתיו, שלא הלכה איתו למסיבה, העירה אותי. היא אמרה שעידן התקשר, סיפר שהוא חוטף פצמ"רים ושהוא יוצא הביתה. קמתי, שמתי את האיכון של הטלפון שלו אצלי בווייז ויצאתי לדרך. נסעתי וראיתי שהמדינה שלנו בהתמוטטות. ראיתי את הסוף. הכבישים היו ריקים. ראיתי את אשקלון אפורה, לא ראו בתים. זה היה כמו ענן ערפל כבד, שחור. ראיתי אפוקליפסה".
החקירה העצמאית של אלי העלתה שעידן הגיע למסיבה לקראת 6:00, זמן קצר לפני שהחלה המתקפה. הוא ניסה לסייע לזוג מהמסיבה ולכן התפצל מחבריו. נהג ברכב שלהם צפונה, ראה את המחבלים יורים, עשה פרסה וברח דרומה, שם נתקל במחבלים שירו ברכב. הוא שוב עשה פרסה והתנגש בעץ.
"הזוג שהיה איתו נרצח", אומר אלי, "אני יודע את זה ממצלמות גו פרו של המחבלים. בסרטונים של חמאס רואים אותו נכנס בעץ, רואים מחבל מגיע לאוטו ומוצא אותו ריק. ואז יש סרטון נוסף שבו רואים מחבלים רצים לכיוון הג'יפ של גיא אילוז, צועקים תוך כדי ירי 'וואקף וואקף' (תעצרו, תעצרו - מ"ב). עידן וגיא בורחים מהאוטו לכיוון העצים. אבל הזוג שעידן הסיע וחבר נוסף של גיא שהיה בג'יפ לא מצליחים לברוח, והמחבלים רוצחים אותם".
גיא אילוז הצליח ליצור קשר עם מד"א וביקש חילוץ. "הוא אמר להם בשיחה שהבחור שלידו - הוא לא הכיר אותו בשם וזה היה עידן - פצוע קשה". כוחות הביטחון שהגיעו למקום לא מצאו את השניים. לימים, כששוחררה מיה רגב מהשבי, היא העידה שגיא נרצח בעזה. את עידן היא לא ראתה. לא היא ולא שאר החטופים ששוחררו.
"אחרי תקופה ארוכה התקשרו לומר לנו ששינו את הסטטוס של עידן מנעדר לחטוף", אומר אלי. "סטטוס נעדר זה מצב נוראי, אבל בחרתי להסתכל על חצי הכוס המלאה ואמרתי שכל עוד אין לנו ידיעה שהוא מת, זה טוב. בכל פעם שהם בדקו עוד גופות, הייתי מתפלל שזה לא יהיה הוא".
כחלק מהמאבק להשבת בנו, אלי יזם רשימת אירועים ארוכה ומגוונת במיוחד, והיא כוללת גם שביתת רעב מול בית ראש הממשלה, שבעקבותיה נפגש עם נתניהו. "אני אומר, ראבק, מספיק עם השטויות, כל מה שאנחנו עושים נראה לי תפל. אנחנו כבר חמישה חודשים בזה. אם הצבא שולט בעזה כמו שהוא אומר, אז אנחנו ההורים צריכים להיכנס לעזה, כל העם צריך. נתחיל לחפור עם הידיים עד שנמצא את הילדים, זה לא דמיוני. נעבור בית בית, עד שנמצא את כולם".
"אני מכירה את איתי מגיל 16, גדלנו יחד ומיד התחברנו, ככה אבא שלי הכיר אותו. אחרי שהשתחרר, איתי לא מצא את עצמו, אז אבא שלי לקח אותו לעבודה. לימים איתי שידך אותי לבעלי, כך שהחיים של איתי ושלי היו קשורים".
בעלה של ירדן הוא איש קבע, מפקד לוחם. באותו הבוקר, עוד לפני השעה 7:00, הוא בעצמו כבר היה על הכביש, דהר לאזור הקרבות. היא לא חשבה לבקש מבעלה לחפש את אביה. "בכלל עוד לא הבנו מה קורה", היא אומרת. "רק מהצהריים התמונה התחילה להתבהר, אם אפשר לקרוא לזה ככה. התחלנו לטלפן לבתי החולים, ענבל נסעה לדרום לחפש את איתי, בערב העלינו פוסט בפייסבוק עם תמונה של אבא וביקשנו ממי שהיה במסיבה ומכיר או ראה או שמע משהו, שייצור איתנו קשר. בינתיים האחים שלי התקבצו אצל אמא שלי ביבנה להקים חמ"ל, ניסינו לדלות כל פרט מידע אפשרי".
איציק לא נמצא. כבר ב־12 באוקטובר הוא הוגדר חטוף. "זאת הייתה הודעה מסופקת, מלשון ספק", מסבירה ירדן. "זה היה מבוסס על האיכון של הטלפון שלו, לכן היא לא הייתה חד־משמעית. עד היום זה הפריט המודיעיני היחיד שיש לנו. הטלפון נדד עד לבית לאהיא. בהתחלה לא ידענו להגיד אם הטלפון היה עליו או שפשוט גנבו אותו וברחו איתו לרצועה".
עם הזמן האמונה הפכה לעשייה. "לקח לי זמן להתחבר למטה המשפחות ולהיכנס לעשייה. גם בגלל ההלם וגם בגלל המציאות. אני נשואה לאיש קבע, יש לנו ביחד שלוש בנות, שתיים איתי כל הזמן ועוד אחת איתי חצי מהשבוע. אין לי גיבוי, זו אני שעושה את הכל לבד".
כשאנחנו עוברות לדבר על משפחות החטופים, ירדן מסבירה שקשה לה עם ההגדרה, משום שהיא מתעלמת מהשוני ביניהן. היא עצמה מבקשת אחדות, לא אחידות. כבת לחטוף וכאישה למפקד לוחם, היא מאמינה שקודם כל יש להשיב את הביטחון לאזרחי המדינה, אבל יותר מכולם מבינה את חוסר האונים שהמשפחות נמצאות בו.
"צריך לקבל את זה שאנחנו, בני המשפחות, חושבים אחרת. ועדיין לכולנו יש מטרה אחת - להחזיר את החטופים. להחזיר את כולם, את כל מי שנשאר שם, גם את הגופות. זה לא פייר שבן אדם שחי במדינה דמוקרטית, אוטונומית, יוצא לרקוד במסיבה או ישן בבית ולא חוזר".
התרעות פיקוד העורף