פדריקו קיבל צו 8, וכבר למחרת התגייס למילואים בתור קשר מ"פ בחיל ההנדסה - אותם סיים ב-1 למרץ. כעת, הצטרף לכיתת הכוננות של הקיבוץ. על חווית הפינוי היא אומרת: "פינו את הקיבוץ לאילת והיינו שם במשך שבועיים. לא יכולתי להישאר שם אז עברנו כולנו לירושלים".
עוד סיפרה על הקושי שחווה: "לפני שבועיים הייתי בקיבוץ ונזכרתי שאין לי מברשת שיניים ונשברתי כלות והתחלתי לבכות. כל דבר קטן שובר אותך. מאז השביעי אנחנו ברכבת הרים מטורפת. נקרעים בין ניתוק, חוסר וודאות וטראומה לבין תחושת הודיה גדולה שהצלחנו להינצל. הכול מתגמד לעומת הסיפורים הקשים".
"מהרגע הזה היינו בשקט מוחלט בלי להוציא אפילו מילה אחת ועשינו בנינו בני הקומונה משמרת של מי מחזיק את הדלת. בסביבות השעה 12:00 בצהריים פתאום שמענו רעש של פתיחת דלת ודיבורים בערבית מעבר לדלת הממ"ד. ברגע הזה התקשרתי מהר למלווה הקומונה שלי ובשיחה של שלוש שניות פשוט אמרתי לו" 'הם פה'", הוא מספר על האימה.
"בנוסף כתבתי מלא הודעות לרבש"צ הקיבוץ והתקשרתי אליו והוא לא ענה לי. בדיעבד גיליתי שהוא כבר נרצח בשעה הזאת. לאחר 12 וחצי שעות בממד ותשע וחצי שעות בשקט מוחלט הגיעו אלינו לוחמים של כיתת הכוננות של הקיבוץ ושל הצבא, בדקו שהכול בסדר אתנו וישר חזרנו להתחבא בממ"ד", סיפר.
"לצערי לא הצליחו להשיג לנו פינוי מהקיבוץ בערב השבעה לאוקטובר, אז העברנו בממ"ד את הלילה ורק בערב של השמיני לאוקטובר פינו אותנו במשאיות צבאיות ממוגנות ירי", שיתף. "בדרך, ראיתי שדה קרב. מכוניות מחוררות ירי, שדות שרופים, מכוניות של מחבלים עם גופות עדיין מוטלות במושב הנהג ומכוניות בצדי הכביש. המשאיות הסיעו אותנו עד קיבוץ משמר הנגב ומשם נסעתי הביתה".
"במהלך השעות בממ"ד התהפכה לי הבטן והיו לי מלא רגשות בו זמנית, פעם אופטימיות ופעם פסימיות, אבל הייתה לי תחושה חזקה שאני הולכת לצאת מזה בחיים לא משנה מה. נשארנו לישון בממד כל הלילה, למחרת בבוקר קמנו אחרי שינה טובה ופגשנו אנשים סוף סוף. בערב חילצו את כל הקיבוץ ואנחנו בקומונה ישר נסענו הביתה לשבוע לנשום", מספרת.
על החלטת הקומונה להמשך היא משתפת: "אחרי שבוע החלטנו ביחד שאנחנו מתחברים לקהילה באילת. הגענו לסייע לקהילת המפונים וישר נכנסתי לעניינים. בהתחלה נתנו לנו עבודות מזדמנות: חלוקת תרומות, לתכנן אירועים קהילתיים וכו'. אחרי משהו כמו שלושה חודשים נסענו לשדה בוקר לעבוד בשדות שם ששייכים לעין השלושה, היינו שם שבוע וחצי ואחר כך חזרנו לאילת, זה לא היה מהנה במיוחד וכל אחד עשה חושבים עם עצמו אם להישאר בשנת שירות או לא. כרגע, אנחנו חלק מצוות מעבר לנתיבות, עובדים מאוד קשה אבל זו עבודה מספקת לחלוטין. מחכים כבר שנחזור לשגרה מסוימת".
היא מספרת על המשך התופת והאינטואציה שהייתה לה: "בשעה שמונה יצאנו מהממ"ד להביא כוס מים ולהתרענן ואנחנו שומעים יריות ודיבורים בערבית. שלחתי הודעה בקבוצת הוואסאפ של הקיבוץ ואבא שלי ובעלי אמרו לי למחוק אותה ולהירגע ואני התעקשתי ואמרתי להם: 'תקשיבו משהו קורה פה, משהו פה לא הגיוני, אני מכירה את סוגי הנשקים שיש בקיבוץ, ומדובר באקדחים. אז למה אני שומעת רעש יריות מנשק אוטומט?'".
"לאחר מכן חברה שלחה הודעה: 'יש מחבלים בקיבוץ'. מיד נעלנו את הבית ונכנסנו למוד הישרדות. ניסינו לזכור מה למדנו בצבא ומה הנהלים, סגרנו תריסים, בעלי לקח אקדח וננעלנו בממ"ד עם הכלב. בזמן השהייה בממ"ד חשבנו על זה ששנינו מצוות הדוברות של עין השלושה ומה יקרה אם חס וחלילה ניפול בשבי וסיכמנו על זה שנירה לעצמנו כדור בראש אם יתפסו אותנו", היא מספרת על שחוו.
"אני זוכרת שנהייתי אפתית והתנתקתי מהסיטואציה וישנתי שנ"צ בממד", משתפת. "חשבתי על ההורים שלי ומה קורה איתם ועל זה שאני מתחתנת בעוד חודש ומי ישים אותי בחופה, ניסיתי להשיג אותם בטלפון והם לא ענו. אחי התאום אמר לי 'אבא נלחם בחוץ' ואני שואלת 'איך? יש לו רק אקדח ו-12 כדורים. איך הוא יסתדר מול RPG מול קלצניקוב?'. ביום שלמחרת הוקפצנו אני ובן זוגי למילואים. יצאנו בשש בבוקר וראינו המון גופות והמון כאוס. בסוף התחתנו בינואר. עשו לנו חינה במילואים, ואני הייתי עם שמלה ונשק".
לצוות ממחלבת טרה שנמצאת בנתיבות, היה חשוב לאפשר נחיתה רכה לחברים מעין השלושה, שמאז ה-7.10 מתמודדים עם אתגרים מורכבים, כשמעל לראשם מרחפת עננה של טראומה, חוסר וודאות, כשהם רחוקים מכל מה שמוכר ובטוח, כשחלקם גם מתמודדים עם אובדן כבד. לכן, בטרם הגעתם, צוות המפעל הגיעו בהתנדבות מלאה בתחילת השבוע האחרון ודאגו למלא את המקררים בכל עשרות הבתים של המשפחות במגוון ממוצרי המחלבה וזאת כדי לספק להם עד כמה שניתן, תחושה אמתית של בית.
התרעות פיקוד העורף