אל מול המספרים האלה זה כמעט קשה ואולי אף בלתי אפשרי לדמיין את החודשים האחרונים ללא מחלקות השיקום. מה היה עולה בגורל האלפים הרבים שנפגעו במלחמה ללא המסע חזרה לחיים. אך למעשה, לו הייתה פורצת המלחמה לפני כמה שנים, כנראה שזה היה התרחיש. שכן, מחלקת השיקום בסורוקה נוסדה רק ב־2015 ולמרות שענף השיקום נמצא בהתפתחות מתמדת, רק עתה מקבל הנושא את ההכרה המגיעה לו.
"בסורוקה חלמו על זה עשרות שנים. כי לא רק שלא הייתה מחלקת שיקום, לא היה שיקום בדרום בכלל", אומר ד"ר יולי טרגר, מנהל מחלקת שיקום סורוקה ויו"ר ועד איגוד השיקום הארצי, שהגיע לסורוקה מבית החולים לוינשטיין בשנת 2014 על מנת לפתוח את המחלקה. "הייעוד שלנו הוא לתת מענה שיקומי לתושבי הדרום. כלומר לכל מי שחלה אצלו ירידה תפקודית משמעותית על רקע בעיה רפואית".
ד"ר טרגר מציין כי בהמשך ייפתח גם שיקום יום, אולם כרגע כלל המטופלים מאושפזים במחלקה, שמאז ה־7 באוקטובר הפכה לשתיים. "פתחנו מחלקה נוספת כי הבנו מאוד מהר שאם לא נפתח, האזרחים לא יקבלו טיפול. יש לנו 20 מיטות במחלקה ובכולן יש חיילים היום".
התחנה הראשונה שלנו במחלקה היא משרדו של ד"ר טרגר. לפתע נכנס ד"ר אלון פרידמן, סגן מנהל המחלקה. "הוא בין הכוכבים של המלחמה", אומר טרגר. "כבר ביום הראשון של המלחמה קיבלנו החלטה שאנחנו רואים כל נפגע מלחמה שמגיע לסורוקה. כל חייל, שוטר או אזרח. ד"ר פרידמן עוקב אחריהם ביומיום".
במלחמת "חרבות ברזל" מרבית הפציעות נובעות מפיצוץ ולא מקליע, מסביר ד"ר טרגר. "זה 'בלאסט'. זה מייצר 'Mild Brain Injury' (פגיעה מוחית קלה) פר אקסלנס. האמריקאים כותבים על פגיעות מוח קלות על רקע פיצוץ, בהקשר של אפגניסטן וגם מדברים על הקשר לפוסט־טראומה. וראינו את זה. ראינו חייל עם פציעה אורתופדית, שהמרפאות בעיסוק שלנו עושות לו הערכה קוגניטיבית ומתארות שהמטופל לא זוכר, לא מתרכז, לא מצליח לעשות דברים. ואני אפילו לא מדבר על הסיוטים וההיבטים הפסיכולוגיים הנוספים, אלא רק על הרמה התפקודית. היו כמה וכמה שאפילו הגדרנו אותם גם כפגועי ראש".
רב״ט מבשר, בן 20, לוחם שריון מגדוד 77, חטיבה 7, הוא הדוגמה המובהקת לחשיבות השיקום. כשמביטים בו, קשה להאמין שרק לפני שבועות אחדים הוא שכב מורדם ומונשם לאחר שהגיע לסורוקה עם פגיעה חמורה בריאות.
גדוד 77 תפס את קו עזה ב־7 באוקטובר. מבשר היה בבית באותה השבת והוקפץ מיד לאשקלון. "לא היו טנקים כשירים בשביל שנוכל לתפוס את העמדות, גם בהמשך השבוע", הוא מסביר, "ולכן היינו כוח עתודה. שמענו על עשרות פצועים פה, עשרות פצועים שם. אבל לא היה לנו מושג מה קורה. במוצאי שבת כבר הגענו לבסיס יפתח באזור הגבול, שמרנו עליו כמה ימים, משם המשכנו לצאלים והתכוננו לכניסה".
מבשר נכנס לעזה כבר בכניסה הראשונה. "זה היה מטורף", הוא מספר, "חיכיתי לזה, ציפיתי לזה וזכיתי להיכנס בתמרון הראשון כחלק מאוגדה 36. זה היה גם קשה. בקושי ישנו, בקושי אכלנו. זה היה שבוע מטורף, התקפנו והתקפנו, הגענו עד לאזור נצרים. אבל לצערי קיבלתי בצקות קשות ברגליים אז החליפו אותי, ואז חיכיתי להיכנס שוב פעם".
ד"ר טרגר: "שיקום הוא תהליך ארוך".
"בסוף הבן אדם היחיד שמבין אותך הוא החבר שנמצא לידך", מוסיף רם, "ביחד אנחנו נותנים אחד לשני כתף ומתקדמים".
רס"ל רם התגייס למלחמה כמילואימניק. בחודש הראשון ללחימה חיפש אחר גדוד שיוכל לחבור אליו. "לפני המלחמה הייתי משובץ לגדוד אחר שלא קיבל זימון למילואים", הוא מסביר. "אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני לא נלחם. שלחתי את המספר אישי שלי לכל מקום ואז המ"פ מהטירונות שלי הצליח למשוך אותי לגדוד שלו, גדוד 710".
אל מול הניסיונות העיקשים של רס"ל רם, קשה שלא לחשוב על איתן מור ואליקים ליבמן, תושבי קריית ארבע שנחטפו מהמסיבה. "הם שניהם היו שנה מתחתיי", אומר רם, "איתן מור למד איתי ביסודי. אני מכיר את שניהם, אפילו די טוב".
בשבת ה־8 בדצמבר נכנס רם לעזה. "אני שומר שבת, אז זה היה קצת מוזר, אבל ברור שמחללים שבת בשביל פיקוח נפש ומה יותר פיקוח נפש מהדבר הזה. לכן זה גם היה מרגש, מטלטל, זה אפילו נותן כוח בצורה מסוימת".
במשך כמעט חודש היה רם בעזה. מטרת הגדוד שלו הייתה השמדת תשתיות טרור. "טיהרנו את המרחב בצורה מדהימה. מצאנו עשרות בתים שהיה צריך לפוצץ, המון משגרים, רקטות, פירים ותוואי תת־קרקעי. זה גם היה הזיה שבכל בית שאתה נכנס אליו, אתה מוצא רימונים מתחת למיטות של ילדים או פיר מתחת לחדר מדרגות, זה מטורף".
אלא שכשהלוחמים הכינו את החומר להשמדה החל לעלות עשן לפתע. "היו שם איזה 20 אנשים ואני הייתי הכי בקצה", משחזר רם. "כשהעשן התחיל לצאת אני ועוד אחד ראינו את זה וישר אמרנו לכולם לברוח כי הבנו שיכול להיות פיצוץ גדול. כולם ברחו ונשארתי אחרון כדי לוודא שלא נשאר אף אחד, אני חפ"ק סמ"פ, אחראי בטיחות. כשראיתי שכולם ברחו, גם אני התחלתי לרוץ, הייתי במרחק של שבעה מטר, ואז כל העסק התפוצץ".
רם: "יושבים, הולכים, מדברים, שמחים. כשהגעתי לבית החולים נכנסתי לניתוח שנמשך עשר שעות. עברתי סך הכל שמונה ניתוחים. הניתוח האחרון היה לפני שבוע וחצי".
רם: "אני הייתי מאמן כדורגל, התעסקתי בספורט, הייתי ספורטיבי ברמות ובסוף אני לא מצליח לקום. זה מתסכל ברמות, אבל לאט־לאט למדתי שזה תלוי בי עכשיו. הרופאים, הפיזיותרפיסטים וכל הצוות פה ייתנו לך הכל כדי שתצליח, אבל עכשיו זה תלוי בך, כמה שתעבוד קשה ככה תצא מפה יותר מהר".
מבשר: "ממצב שבו אתה מתנהל ועושה הכל, אתה פתאום כלום, אתה שוכב במיטה וצריכים לקחת אותך לכל מקום שאתה רוצה לזוז אליו. אלה רגעים שקשה לעכל אותם. אבל אני מאוד שמח על הצוות פה, הם מבינים אותנו, נותנים לי את מה שאני צריך".
במלחמה האחרונה הגבול בין החזית לעורף היטשטש כפי שלא אירע במלחמות ישראל מאז הקמת המדינה ובמחלקות השיקום קשה לערוך חלוקה דיכוטומית בין נפגעי המלחמה לצוות שמטפל בהם. "יש שלוש עובדות בצוות שב־7 באוקטובר החזיקו את דלת הממ"ד שלהן", אומר ד"ר טרגר. "כולן שרדו למזלנו, ואחת מהן מבארי, אני לא צריך לספר מה קרה שם. הן באו מאוד מהר לעבודה ואמרו שאם הן צריכות שיקום, העבודה תהיה השיקום שלהן. לא אשכח את המפגש של שתיים מהן פה. זה היה מצמרר".
"זה לא פסח על אף אחד", מוסיפה מיכל שגם היא מתגוררת באזור הדרום. "בעלי איש צבא, תוך שנייה הוא כבר לא היה בבית. נשארתי עם ארבעה ילדים לבד וגם איבדתי קרוב משפחה". היא מתארת את תחושת השליחות הגדולה בתפקידה אך מודה בגילוי לב שהמראות בימים הראשונים בסורוקה היו קשים. חיילים, אזרחים צעירים, קטועי איברים. "ראית אותם ממש פצועים וזה גם היה עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. משהו במראות האלה הרגיש לי כמו סדרה שראיתי בנטפליקס על מלחמת העולם הראשונה. ממש קשוח".
אך אל מול המראות הקשים של ימיה הראשונים של המלחמה, במחלקת השיקום מתרחשת פעמים רבות טרנספורמציה מרגשת כשהפצועים מצליחים לשוב לתפקוד מלא ואף המבט בעיניים משתנה, כפי שמתארת מיכל. "לפעמים יש תחושה שיש איזשהו חיץ בין מה שהם רואים ובין מה שרואות העיניים שלהם. מה שיפה בתהליך השיקום הוא שהמבט חוזר להיות רגיל. ואז מופיע החיוך, ארשת הפנים משתנה, תחושת המסוגלות. הם בעצם חוזרים להיות מה שהם היו קודם".
לדבריה, הטיפול הפיזיותרפי, שמהווה חלק ממכלול טיפולים רחב, מתמקד בהשגת מטרות פיזיקליות ותפקודיות, אבל הרבה פעמים הוא גם כולל התייחסות לרגש ולחששות. "הוא לא מכני. זה תהליך מאוד רגשי", היא אומרת.
לצד הלוחמים שמיכל מטפלת בהם, היא מטפלת גם באלמה אברהם בת ה־84 שנחטפה לעזה מנחל עוז ושבה במסגרת העסקה במצב פיזי קשה. "אלמה מרגשת אותי כל פעם מחדש. בכל פעם שהיא מצליחה עוד משהו, אני נפעמת. בשיקום אנחנו אומרים שהשמיים הם הגבול, וטפו טפו זה באמת מרגיש ככה".
התרעות פיקוד העורף