היא משתפת שהם עדיין מעכלים את ההיקף הבלתי נתפס של האובדן של "כל מי שנרצחו ולא נראה עוד לעולם". בקהילת בארי עדיין לא מבינים איך ייתכן שחברי וחברות הקהילה שלהם נחטפו לעזה, הם זועמים שאחד עשר מהם עדיין, גם היום, שם. לדבריה: "133 חטופים וחטופות שמזמן כבר היו צריכים להיות כאן איתנו. אנחנו מסתכלים על הילדים והילדות שלנו ומבטיחים לנסות לתת להם עתיד טוב יותר, למרות שאי אפשר למחוק ולו לרגע את מה שהם עברו ומה שהם יודעים על העולם".
גם לאל אוחנה הוא סטודנט שמפונה משדרות, המשפחה שלו במקור מקריית שמונה ואף היא מפונה לתל אביב. "בגדול, זו אי וודאות נוראית ומעצבנת, הרבה מאוד דברים בסיסים ויסודיים מתערערים". לאל מסביר: "כמו תחושת הביטחון על הבית שלך, המקום שגדלתי ושגרתי בו כל החיים, ואין צפי אופטימי אפילו". אוחנה מספר שהשבוע העבירו את המשפחה שלו דירה עוד פעם, זה המעבר דירה החמישי שלהם בחצי השנה האחרונה. "השבוע זה היה ממש מהרגע להרגע, אז לפעמים גם את זה אין- את הביטחון הזה שיש לי איפה לישון..."
משפחת טיומקין, מיד מרדכי, כרגע לנה בחדרה. הם מתכננים לחזור במהלך חופשת הקיץ לקראת תחילת שנת הלימודים. "כרגע חוסר האמון במערכות יחד עם קולות המלחמה באוויר גרמו לנו להשאר מחוץ לבית למרות הגעגוע. אנחנו מרגישים שלא באמת בוצע שינוי חשיבה וגישה והמערכת הבטחונית כלואה בתפיסה של לפני המלחמה. אנו מאד רוצים לחזור הביתה אין עוד מקום שהוא בית עבורנו, כרגע יש חשש גדול וחוסר אמון הצפייה להכניע את החמאס היא מגוחכת, זה לא יקרה צריך להכיר בזה - האמירות בנושא גורמות לנו להמשך חוסר האמון".
התרעות פיקוד העורף