“הגדה קיבוצית” בהגדרתה היא כינוי כולל לשלל הגדות של פסח שיצאו בהוצאות מחודשות ושונות מההגדה האורתודוקסית המסורתית, ונקראו במהלך ליל הסדר, בעיקר (אך לא רק) בחוגי התנועה הקיבוצית.
“בשנות ה־20 היו ערבי הווי לא כתובים בקיבוצים, וההגדה הכתובה הכי מוקדמת שאנחנו מכירים היא משנת 1929”, מסביר אבשלום בן צבי ממכון שיטים (ארכיון החגים הקיבוצי), המקיים בימים אלה תערוכת הגדות פסח היסטוריות חדשה בבית הפלמ”ח.
“בתחילת שנות ה־30 החלו להיכתב הגדות היתוליות שנכתבו במבנה של הגדת הפסח המסורתית אבל שוכתבו בהומור ההולם את הווי הקיבוץ. ההגדות האלה נוצרו מתוך רצון של החבר’ה הצעירים ליצור הגדה משלהם. בשנות ה־40 החלה תופעה של הגדות יותר אקטואליות והחל להתעצב המבנה של הגדה קיבוצית שיש לה מהלך של אביב, יציאת מצרים, עת חדשה וסיום בגאולה, ובתוך המבנה הזה החלו לחזור להשתמש בפסוקים מהתורה, בנוסף, בסיפור יציאת מצרים משה רבנו מודגש כדמות אנושית, כהנהגה אנושית פורצת דרך שמשחררת מעבדות, ומתחיל להתעצב קאנון טקסטים של ברל כצנלסון, דוד פרישמן, שירים של רחל המשוררת ועוד. בשנות ה־40 החלו להיכנס אירועי השואה. ‘יזכור’ נכנס לתוך ההגדה לזכר נרצחי השואה והעם היהודי, כמו גם קינות חורבן, כיוון שבשנים האלה לא היה עדיין יום הזיכרון לשואה ולא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל".
"בשנים הראשונות של המדינה ההגדות התייחסו להקמת המדינה כשלב בגאולה, קליטת העלייה הגדולה מופיעה כמעין סיפור יציאת מצרים מודרני. באותה תקופה גם החלו הגדות המגוללות את סיפור הקיבוץ עצמו, ‘מגילת הקיבוץ’. משנות ה־60 נכנסו בצורה יותר רחבה ההגדות התנועתיות ואז היצירה המקומית ‘מידלדלת’, כלומר יש פחות יצירה מקומית ויותר התקבעות של הנוסח ושל הסגנון. זה יותר התרחק מאקטואליה, ויש לי הבנה שלא מבוססת מחקרית שמשנות ה־80 יש גם איזושהי התקרבות להגדה המסורתית, לדעתי בגלל שבשנים האלו הקיבוצים קיבלו יותר אנשים מבחוץ שלא גדלו על ברכי התנועה הקיבוצית”.
בשנת תש”י (1950), פחות משנתיים אחרי מלחמת העצמאות שגבתה מחיר כבד מתושבי קיבוץ בארי, הוציאו חברי וחברות הקיבוץ הגדה הרלוונטית לערכיהם ולאורח חייהם. מיד אחרי הפסוק “זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים מבית עבדים” מופיע באותה הגדה השיר הבא, המקבל משמעות מצמררת אחרי ה־7 באוקטובר:
בהמשך מצוינים בהגדה קורבנות השואה והמעפילים שנפלו בדרכם לארץ, לצד הנופלים במלחמת השחרור. ההגדה מסתיימת בשיבת ציון, וכוללת את המשפט הבא:
בהגדה הראשונה של קיבוץ בארי משנת 1946, שנת הקמתו, ישנם תכנים העוסקים בהתיישבות, בהגעה ארצה ובעבודות הקיבוץ, וכן משפטים כמו “כי יש יום ויינשא נס הדרור, ונמחה לנצח אות קין, ושביב האור יוצת בעין, ולב חדש יפעם באדם, וקם ונעור כל דכא בעולם כי יש יום. חסל סידור פסח כהלכתו!”.
בפסח 1965, במלאת עשור לקיומו של קיבוץ ניר עוז, הוציאו בני הנוער של הקיבוץ הגדה מהודרת ברוח הקיבוץ, שבה למשל תוארו המכות בהתאם להווי הקיבוצי:
בהמשך ניתנת הוראה לבצע בשירה בציבור את “שיר הפרטיזנים” ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה"), ההמנון שביטא את ההתנגדות ההרואית לרדיפות הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה. ההגדה מסתיימת עם “יזכור”: “יזכור עם ישראל את הטובים בבניו ברי לב וטהורי חזון... שארית גחלתנו מן הגולה שאחזו בנשק להגן על כבודו ועל עצמאותו; אשר נפלו על משמר גבולותיו ונרצחו מן המארב. ואשר נספו בכלא אויב ובשבי צבא. יזכור עם ישראל את כל שנפלו במערכות גאולתנו ובמותם ציוו לנו את החיים”, ואז, אחרי תפילה לירושלים, ניתנת הוראה לשיר “כי מציון תצא תורה”.
בהגדה של קיבוץ רעים (נקרא בזמנו “תל רעים”) משנת 1950 אין הרבה עמודים למעט ברכת “מה נשתנה” מורחבת ברוח מלחמת העצמאות, זמן קצר אחרי סיומה:
בשנת 1961, במלאת עשור לקיבוץ נחל עוז הוציא הקיבוץ הגדה מיוחדת הנפתחת בציטוטים משירים פופולריים המבוססים על משפטים מהמקורות, כמו “חבצלת השרון” ו”אנה הלך דודך”, וכן בציון הסימבוליות של חג הפסח:
ההגדה מסתיימת בהזמנת חברי הקיבוץ לשירה בציבור של מזמורי חג: “אליהו הנביא”, “חד גדיא”, “אחד מי יודע” ו”שיר המעלות”.
בשנת 1952, בהגדה של קיבוץ נירים יוחדה תפילה מקורית להאדרת גבורת קיבוצי ויישובי הדרום במלחמת העצמאות:
תודה לרב מישאל ציון (מחבר “הגדה ישראלית”) ולמכון שיטים על הסיוע בהכנת הכתבה
התרעות פיקוד העורף