"אני מחבק מכאן את המשפחות השכולות, גם אלה שהתווספו היום למעגל השכול הכואב. אני מחזק את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון ומייחל להצלחתם ולשובם בשלום של לוחמינו בחזיתות השונות, ולחזרתם המהירה לביתם של התושבים המפונים; ומתפלל להחלמתם השלמה של הפצועים בגוף ובנפש.
"כשאני ניצב הערב כאן, ב'יד ושם', למרגלות הר הרצל, עולה וצף בי סרטון שראיתי בעיצומה של המלחמה וריגש אותי עמוקות. בסרטון מגולמת תמצית המקום הקדוש הזה: שואה ותקומה אחוזות זו בזו, אם תרצו – חבוקות - זו בתוך זו; בדמותם של סבא ונכד, נכד וסבא. הסב – אליקים הולנדר, שורד שואה בן 96 וסגן אלוף במילואים בצה"ל. הנכד, אורי הולנדר, חייל מילואים שיצא להפוגה ראשונה מהקרבות, ובא לבקר את סבו, עם המדים ועם הנשק. הם מתחבקים. והסבא - שורד השואה – לוחש לנכדו, כשדמעות זולגות על לחייו: "ברוך השם שזיכני לראות אותך, עם נשק, מגן". ומוסיף: "אתה הניצחון שלי".
"אני שומע את החרדות, החששות והדאגות בקרב רבים בעם. אנשים שואלים אותי בדאגה עמוקה – מה יהיה? אני מבין את החרדות הללו, ועונה באופן חד וחלק: אני מאמין בנצח ישראל שלא ישקר. אני מאמין בעם ישראל, במדינת ישראל, ובחובתנו לשמור עליהם מכל משמר".
"המסר שישמע מפיו לעולם לא עוד הוא המסר שאנחנו משמיעים כאן. לעולם לא עוד זה עכשיו. כשמונים שנה אחרי השואה אחרי הרצח הנורא של ששת המיליונים שוב קמו עלינו אנשי רשע חדורי אכזריות תהומית הם טבחו התעללו אנסו חטפו. מתקפת הטרור המחרידה בשבעה באוקטובר לא הייתה שואה. לא בגלל הכוונה אלא בגלל היעדר היכולת לעשות זאת, מרצחי החמאס מונחים על ידי אותה מטרה בדיוק. הם חטפו את אחינו ואחיונתו ועדיין מחזיקים בהם במרתפים החשוכים. אנחנו נחושים להוציא את כל כולם ולשים קץ לסיוט המתמשך שלהם. אנחנו נלחם במפלצות החמאס ונשמיד את יכולותיו".
"לאחר טבח השבעה באוקטובר השבנו מלחמה שערה שתסתיים בעזרת השם בניצחון מוחלט. אויבנו טעו טעות חמורה, ראו בנו חברה חלשה ומפולגת, הם טעו ברגע האמת נעמדנו יחד כתף אל כתף מלאי חוסן נחישות ועוצמה. האנטישמיות שהייתה חבויה במדינות המערב מאז השואה חוזרת במלוא כיעורה. האמינו שאנו משתמשים בדמם של ילדים לאפיית מצות היום מעלילים עלינו עלילות חדשות. על איזה רצח עם הם מדברים אנחנו עושים הכל כדי להימנע מכך".
ואלה משיאי המשואות:
במאי 1944 כונסו יהודי הכפר, ובני המשפחה הוסעו לגטו. הם רוכזו בשדה פתוח בלא קורת גג, והקימו בו אוהלים מבגדיהם. יהודים הוכו ונכבלו לעצים. זקנים ופאות גולחו בכוח, והגברים אולצו להכין סנדלים מרצועות התפילין. כעבור שלושה שבועות גורשה המשפחה לאושוויץ. ברכבת אמר האב שאם יופרדו, עליהם להגיע לארץ ישראל.
עם הירידה מהקרון הספיקה פנינה לראות את מבטה המיוסר של אמה לפני שהופרדה ממנה. רוב בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים ופנינה נותרה עם אחותה בלומה באושוויץ חמישה חודשים וחצי. הן מכרו את מנות הלחם שלהן תמורת סידור שהחביאו והתפללו עם האסירות האחרות בבלוק. בסוף 1944 הועברו למחנה ברגן בלזן, ששוחרר באפריל 1945 על ידי חיילי צבא ארה"ב.
בתחילת 1942 גירשו האיטלקים את רוב יהודי בנגאזי, שמנו כ־3,000 נפש, למחנה הריכוז ג'אדו בלב המדבר. המגורשים הוסעו במשאית כמה ימים בחום כבד, בלא אוכל ושתייה. בין מאות הנפטרים מטיפוס במחנה ג'אדו היו אביה ושתיים מאחיותיה. בשנת 1943 שחררו הבריטים את מחנה ג'אדו.
במאי 1944 נכלאו אריה ומשפחתו בגטו. לאחר כחודש גורשו לאושוויץ וכל בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים, חוץ מאריה, שהועבר למחנה עבודות כפייה. הוא נשא שקי מלט וגוויות והיה עד למקרי רצח והשלכת גופות של אסירים לבור. עם פינוי המחנה הוצאו האסירים לצעדת מוות. אריה חלה בטיפוס ונהפך לשלד חי. הוא הושלך לצריף שבכל בוקר נאספו ממנו הגוויות ונזרקו לבור. כאשר שחררו כוחות צבא ארה"ב את המחנה היה אריה חלש מכדי לקום. בישראל התגייס להגנה ולחם במלחמת העצמאות, נפצע קשה ונפל בשבי, שם עבר עינויים. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ האון.
ראיסה הסיחה את דעתם של החיילים, שאיימו לשרוף כל בית שיש בו חולים כשהם סורקים את הגטו, בעוד אחיה מחובקים ובוכים בתוך הבית. במרץ 1944 שוחררו על ידי הצבא האדום.
בשנת 1941, אחרי שהות בגטו, מצאה המשפחה מחסה באורווה שבה התפרצה מגיפה שממנה מתו שני הוריו. בת דודתו, שהתחזתה לנוצרייה, הבריחה אותו ואת כל אחיו לעיירה אחרת, משם נמלט מיכאל שלוש פעמים מאימת הנאצים כשלבסוף הוא ושניים מאחיו הלכו 200 ק"מ ברגל לעיר בסלובקיה ומשם להונגריה. גם שם עברו שלושת הילדים מסע הישרדות ארוך, ברחו מגטו שאליו הושלכו לאחר שנתפסו ושוחררו מבית הסוהר בזכות שוחד ששילם יהודי מקומי. הם התגנבו למרתף אונייה שהפליגה לטורקיה ומשם הגיעו ברכבת לארץ ישראל ונכלאו על ידי הבריטים בעתלית.
ליל הסדר האחרון בבית הסב, שנערך בזמן הכיבוש, היה עגום, ובני המשפחה קראו את ההגדה לאור נרות. אחד מעובדי המפעל של האב השיג להם מסמכי זהות מזויפים והבריח אותם לעיר שהייתה נתונה לשליטה צבאית של איטליה, אבל המשפחה נכלאה בשני מחנות ריכוז עד ששוחררו על ידי פרטיזנים.
התרעות פיקוד העורף