וכך מצאנו את עצמנו, כמו כל אלה שהוכרזו כנרצחים, אך לא הושבו עדיין לקבורה, ומי יודע אם יושבו ומתי, בלי יכולת לקיים תהליך פרידה שלם ואמיתי. כמו שיגיל אמר, הנחמה היחידה, היא שלפחות אנחנו יכולנו להפסיק לדאוג. יודעים שלא סבלת הרבה זמן. שלא היית צריך לסבול 220 יום מאז. שזה נגמר מהר".
לרננה טענות קשות: "המדינה הזו בגדה בך. הפקירה אותך, הפקירה אותנו". היא ציינה: "יום הזיכרון הוא רק עוד יום שבו נזכור כולנו שעוד לא חזרתם. אנחנו זוכרים כל הזמן. יום הזיכרון שלנו נמשך עבר מהשבעה לאוקטובר".
היא קראה לציבור: "האריכו את יום הזיכרון למשך יומיים. אל תחגגו עצמאות כאשר ישנם 132 חטופים- חיים ונרצחים- שעצמאותם טרם הושבה להם. השאירו את הדגל בחצי התורן והצטרפו לקריאה שלנו- להחזיר את עצמאותם של החטופים- החיים לשיקום והנרצחים לקבורה״.
יואב סיפר שבחודשים האחרונים הוא מתאמץ שלא לדמיין את אשר עבר עליו בימים האחרונים של חייו, בהם – נחטף באכזריות מביתו, הוכה וסיים את חייו רחוק ממשפחתו וחבריו.
עוד הוא שיתף את הקהל: "בימים הראשונים, בטרם זוהה אבא כחטוף – בעז ואני כמעט קיוונו שהוא נהרג מאש צהל ושוכב בשדות הקיבוץ. השדות אותם אהב כל כך". הוא הוסיף בכאב: "קיבוץ ניר עוז – עבורי תמיד היה מקום שמח, מקום תמים. אנחנו גדלנו נקיים משכול. בית הקברות לא היה מקום מאיים. ועכשיו – עכשיו השכול תלוי עלינו, נגרר איתנו, גורר אותנו, מגדיר אותנו. עכשיו – העצב אין סופי".
יואב התרעם: "בכינו, התחננו, זעקנו, זעמנו, ביקשנו, הסברנו. ועכשיו – אותו דבר מאותו הדבר. חשוב שנזכור – נגזר עלינו שסינוואר וביבי קובעים את גורל החטופים". הוא סיכם: "האחריות לייצר תקווה בלבנו ובחיינו, היא שלנו״.
התרעות פיקוד העורף