במסגרת תפקידם, כל אחד מהמילואימניקים עובד מול הרשויות המקומיות בגזרתו, בתחום ההתנהגות וההסברה, זאת על מנת לעלות את המודעות לשמירת הנחיות מצילות חיים במגזר הערבי ובמגזר הבדואי, והם מסייעים לרשויות לקיום שגרת חיים רציפה. מועלם מספר שהבן שלו, אריאל, תלמיד כיתה ד', נתן לו רעיון. "אריאל קיבל חוברת מפיקוד העורף והוא בא הביתה והראה לי את החוברת, אמרתי לו שזה ממש נחמד". מועלם הגיע עם החוברת שאריאל קיבל לפיקוד וביקש שיכינו לו אותה בערבית והציע "בואו נעביר לבתי ספר".
ההדרכות לאוכלוסייה של פיקוד העורף כוללות מערכים העוסקים בפיתוח תחושת מסוגלות עצמית וחוסן נפשי, הנחיות התגוננות במצבי החירום השונים והכנת הבית והמשפחה מבעוד מועד. למילואימניקים הפעילים, היכרות מעמיקה עם החברה הערבית והבדואית ובמהלך המלחמה נרתמו למשימות בבתי ספר יסודיים בכיתות א'-ו', במקומות עבודה חיוניים ובמשרדים ממשלתיים.
מועלם מפרט: "בעצם מה שאנחנו עושים היום זה, עוברים בית ספר, בית ספר, ועושים להם "יום כתום". מסבירים להם איך להתגונן בחירום, מה ההשלכות של התגוננות בחירום, איפה המרחבים המוגנים, מה עושים, מה כדאי שיהיה במרחב המוגן". הוא מודע לכך שהוא משיג בהדרכת הילדים שתי מטרות, דרך הילד הוא ירתום גם את ההורים להתנהגות מצילת חיים. הוא מפרט: "הילד שיגיע למרחב המוגן, אחרי שהמדריכים שלי טחנו לו את השכל על 10 דקות במרחב המוגן, יגיד: "אבא, לימדו אותי שצריך להיות 10 דקות במרחב המוגן". כך, האבא, האימא וכל המשפחה יהיו במרחב המוגן 10 דקות".
מועלם אומר, שחלק מדפוסי ההתנהגות בחברה הערבית דומים לאלה של החברה החרדית. למשל, "יש טילים מעל הראש שלי ושאללה או אלוהים יגן עליי, הוא יפתור לי את הבעיה, לא יקרה לי כלום". חלק מנסים להתגונן לדבריו, במקומות שאינם מתאימים כמו בשירותים או במקלחת. הוא מזכיר: "השירותים והמקלחת, אם יחטפו טיל, הקרמיקות הופכות להיות כמו סכינים מהפיצוץ". מועלם מבין שזה מידע שחשוב להסביר אותו, "הטעויות האלה, יכולות לעלות בחיים", הוא מדגיש. ליאור מכיר בקשיים האובייקטיביים של מחסור במיגון, אך מציין שזו סוגיה בעייתית גם במקומות אחרים, "גם באשדוד ואשקלון אין ממ"דים בכל הבתים".
לתכנית יש ערך מוסף נוסף מבחינתו "החשיפה לחיילים במדים". הוא אומר: "במגזר הערבי, אני נתקל כמעט כל בוקר בבית ספר בחששות לראות חייל על מדים. הילדים הערבים לא חשופים לערוץ 12, הם חשופים לאל ג'זירה, טיקטוק וכאלה. מה שהם רואים זה חייל על מדים עם נשק, שכביכול טובח להם את העם". ליאור מתאר את השינוי שהאינטראקציה מייצרת, "פתאום בא חייל עם וסט כתום, מדבר ערבית, בהתחלה קשה להם לבלוע את זה. פתאום אתה מדבר איתם בשפה שלהם, אתה מסביר להם מה זה פיקוד העורף ופתאום נעלם הקטע של להתעסק עם זה שאתה חייל על מדים".
מועלם מבחין בשינוי שמתחולל מול עיניו וצופה: "נמשיך בפרויקט הזה לאורך זמן, הוא לא ייעצר מחר בבוקר, ולא כשתיגמר המלחמה. היום אנחנו מדברים על מלחמה של טילים מחר נדבר על מלחמה של רעידות אדמה. זה שינוי חינוכי". עם זאת, הוא ריאלי, "השינוי יקרה, אבל לא מחר בבוקר. מתחילים בקטן, ילדים רואים שחייל בא לעזור להם להגן על החיים שלהם, ואני לא בא להרוג אותם, זה הופך את זה לנורמלי". הוא מספר שאמר לפיקוד העורף: "בואו נדבר 6 שנים מהיום. הילד שפגשתי בכיתה א', כשהוא יהיה בכיתה ו, ואח"כ בכיתה יב' וזה יהיה נורמלי, כאן יבוא השינוי". בהבנה שלו, כרגע רואים את השינוי, אבל צריך לתחזק אותו.