"הילדים שלנו חוו את האזעקות וראו את המבטים שלנו שאנחנו מנסים להסתיר, אבל האימה הייתה על הפנים שלנו, אז מצד אחד הבנתי שהם יודעים שמשהו לא טוב קרה ומצד שני רציתי לשמור לעצמי את כל המידע", היא מספרת.
"הייתי עם תינוקת בת חודשיים, בחופשת לידה, והרגשתי את המורכבות ביחס למה שקורה ובין הדרך בה נכון לתווך את הנושא לילדים, בייחוד כשבמהלך אותו יום נכנסנו ויצאנו מהממ"ד. כשחזרנו לביתנו בפרדס חנה ולא הייתה אפילו אזעקה אחת אז הילדים נכנסו לכאורה ל’בועה’. בימים הראשונים של המלחמה נטען בתקשורת שאסור לחשוף את הילדים לסיפורי האימה, שמרביתם עדיין לא התגלו, ולא לספר להם מה קורה, אבל אני הרגשתי שאי אפשר שלא לספר להם בזמן שהם מבינים מהמבטים שלנו שקורה פה משהו, וגם הבנתי שקורה פה משהו לאומי שאם הם לא חווים אותו בכאב שלו, הם גם לא יחוו את מה שיצמח פה, אי אפשר להיות מנותקים".
השיחה הזו עם ילדיה הולידה אצל בן ארי את הרעיון לכתוב סיפורי גבורה נוספים ולהפיץ אותם בתפוצה רחבה: “שיתפתי את חברתי שירה שמעון ברעיון, היא התלהבה וקישרה אותי לגרפיקאית תהילה בר חמא ובהמשך הצטרפה אודי אגסי, שפתחה לי פייסבוק לראשונה בחיי, ועוד ועוד אנשים הצטרפו בהמשך והגענו למצב ש־40 מתנדבים לוקחים חלק במיזם הזה".
את הסיפורים, עד כה 200 במספר, מפיצים בן ארי ושאר המתנדבים באתר ייעודי וברשתות החברתיות תחת שם הפרויקט “מלחמה של גיבורים", ולאחרונה הוציאו אותו גם בפורמט של ספר שנמכר עכשיו בחנויות הספרים ובחודש הספר, כשהרווחים מהספר ייתרמו לעמותת “אחים לחיים", עמותה ללא כוונת רווח, אשר שמה לה למטרה לעזור לחיילי צה"ל שנפצעו במלחמות ישראל ובפעילות מבצעית, בהמשך שירותם הצבאי. בימים אלה, נוסף לגרסה העברית שכבר יצאה לאור, עובדת בן ארי גם על גרסה לועזית כדי להפיץ את הסיפורים בחו"ל.
"חשוב לי לציין שעוד לפני שכתבתי את הסיפור הראשון פניתי לפסיכולוגית שמומחית בטראומה אצל ילדים ושאלתי אותה מהם גבולות הגזרה", אומרת בן ארי.
"מצד אחד כל אנשי המקצוע באותה תקופה אמרו לא לספר לילדים מה שקורה כדי לא להקפיץ להם טראומה, אבל מצד שני כשהיא קלטה שאני ממילא קופצת למים, היא אמרה לי: ‘תספרי מה קרה, תגידי הרוגים, פצועים, חטופים, אבל ללא תיאורי יתר, כמה חורי כניסה, כמה דיממו למוות’. זה בסדר כי ממילא רציתי לדבר על תכונות, על אנשים ועל מעשה. הסיפורים הם לילדים בגילי 12־9 אבל אני חושבת שאם משתמשים בכלים נוספים כמו להביט לילדים בעיניים, לתת להם תחושה של מוגנות וללטף אותם – אפשר לפנות גם לגילים צעירים יותר. כל סיפור עבר אצל הפסיכולוגים שליוו את הפרויקט ובכל סיפור הכנסנו את המסר שהיה נכון, שימוש במילים ‘הגן’, ‘הצלה’ ו’חילוץ’ כי זה מחזק את תחושת המוגנות פה ולא מייצר פחד וחרדה אצל הילדים".
"אני יכולה להיות עסוקה בשאלות של איפה הייתה המדינה ואיפה היה הצבא, אבל אני שמה את הזרקור על אלה שכן הגיעו לחלץ ולעזור. אחת הכותבות שלנו היא מטפלת במוזיקה, והיא סיפרה שיש אסכולה בהתמודדות עם שכול על ידי נתינת משמעות. כלומר כשאני מפנה את הזרקור לרגעי החסד והגבורה שהתגלו אני נותנת לילדים כוח להיות ולפעול ולא להיות בחרדה. הסיפורים נותנים כוח לילדים שיגדלו להיות אוהבי שלום, אוהבי ישראליות, אוהבי המדינה שלנו".
ביולי האחרון, כאמור, ילדה בן ארי את אורי שושנה, בתה השביעית ואחות לשיר ציון, ברוך, משה, מרים, אהבה ושלום, וכשהמלחמה פרצה, כשבתה הייתה רק בת חודשיים – הבינה שהיא לא יכולה לשבת בחוסר מעש אלא חייבת לעשות משהו – והפרויקט נולד. “חנן והילדים אפשרו לי להיות בעשייה ולא רק בהישרדות או בהתגוננות אלא בפעילות", היא אומרת. “אני חושבת שזה שיש יותר מאדם אחד בפעילות – אז המערכת נעה. הייתי רגע אחרי לידה אז זה היה מאוד מאתגר, אבל המחשבה שיש כל כך הרבה מגויסות ומגויסים גרמה לי להבין שאין לי את הפריבילגיה לנוח, בטח כשיש נשים שגויסו למילואים חודש אחרי לידה. הרגשתי שאני לא מחויבת פחות".
התרעות פיקוד העורף