לאורך כל התקופה היו חומרים שונים, הדברים קרו לפני תשעה חודשים, כולם יודעים מה קרה שם. אני מאוד מבינה מי שהיה לו חשוב להראות את הסרטון. לכל אחד הצורך שלו. אנחנו יודעים שאלון חי ושאנחנו רוצים אותו בחזרה. למה להראות דברים שיפילו אותנו?”, אומרת ציפי אהל, סבתו של אלון אהל, שנחטף לעזה מהמיגונית ברעים ושפניו טושטשו לבקשת משפחתו בסרטון החטיפה שפורסם שלשום, שבו ראו את חטיפתם של הרש גולדברג־פולין, אור לוי ואליה כהן. מאז החטיפה אהל, 76, שולחת כוחות לנכדה, מצפה לשחרורו ומקווה ומאמינה שהוא חזק.
אלון, שחגג בפברואר את יום הולדתו ה־23 בשבי, הוא נכדה הבכור, בנו של בנה בכורה, קובי ורעייתו עידית. בשנים האחרונות, לאחר שבעלה נפטר, עברה אהל מהיישוב הקהילתי עדי שבמועצה האזורית עמק יזרעאל ליישוב לבון בתחומי המועצה האזורית משגב, כדי להיות קרובה לילדיה ולנכדיה. “אני נמצאת איתם כסבתא במקומות של שמחות, במקומות של עזרה ובחוויות שהמשפחה עוברת”, היא מספרת. “אנחנו משפחה מאוד מחוברת, תומכת, תמיד נמצאים בשיח על החיים שלנו, על הדרך, על הכוונות והרצונות”.
אלון, היא מספרת, ניגן מכיתה ד’ בפסנתר, בתיכון למד במגמת מוזיקה ועבד במלון שחרות על מנת לחסוך כסף ולטייל בעולם. הוא טייל בין היתר בפיליפינים, בווייטנאם, בהודו, בתאילנד, בפורטוגל וחזר ארצה כחודשיים לפני חטיפתו.
יום־יום אנחנו קמים לעבודה. אני לא מתעלמת מהעובדה שאנחנו מרשים לעצמנו לבכות. אנחנו גם מקשיבים לאחרים, יש לנו שפה משותפת גם עם משפחות חטופים וגם עם חברים שלנו שכועסים על מה שקורה. אנחנו מעודדים אנשים לעשות מעשים טובים ולהכיר בעובדה שגם במקום המטורף שאנחנו חיים בו אפשר לעשות מעשים טובים ולסייע לאחרים”. ובתוך זה, אפשר להניח שיש גם תחושות של כעס.
“אני לא רק ציפי אהל, אני כל עם ישראל. תחשבי מה חושבים כל ישראל על מה שקרה - על מה שקרה כבר שנים קודם, על מה שקרה ב־7 באוקטובר ועל מה שממשיך לקרות. אני לא פוליטית, אבל אני חושבת שכולנו לא מרוצים ממה שקורה, בוודאי כשאלון שם כבר תשעה חודשים ואני כל דקה מתה מפחד ורק מחכה לנס, ואני גם לא יודעת מה הנס שמתאים. אני יכולה רק להתפלל ולהכניס לו אור מהאור שלי”.
אהל מספרת שאחת הדרכים שלהם להתמודד עם מה שקורה היא גם על ידי מדיטציה ומוזיקה. “אנחנו עושים הרבה מאוד מדיטציה ויוגה בהר, במצפור גיא. עושים מדיטציה למען אלון והחטופים באופן קבוע בשבת בבוקר”, היא אומרת. “אנחנו פועלים באמצעות מוזיקה, אוספים את החברים הרבים של אלון, הם באים אלינו, יוצרים ערבי מוזיקה מיוחדים, מעבירים הרבה מאוד אנרגיות טובות לאלון.
אני מאמינה שכשהוא יחזור, יהיה מעניין לשמוע באילו רגעים הוא הרגיש מה עשו למענו. בכל העולם גייסנו את הנושא של המוזיקה והפסנתר הצהוב של אלון שהוצב בכיכר החטופים ויש גם פסנתרים שמוצבים בערים נוספות בארץ וגם בלונדון, בגרמניה, ביפן ובארצות הברית. אנחנו מזכירים לעולם שאלון חטוף דרך המוזיקה והאמנות. כתבתי הרבה מאוד שירים לאלון בתקופה הזאת”.
אהל הייתה בעברה מחנכת ומורה לאמנות. גם בפנסיה היא עוסקת בכך ומגדירה עצמה כאמנית רב־תחומית, העוסקת בין היתר בציור, בפיסול, בהדפס, בצורפות ובכתיבה. חלק מעבודותיה יוצגו במסגרת אירועי חודש "יולי־ארט" שאותו יזמה עמותת זמן גליל מערבי ומתקיימים זו השנה השביעית. במהלך חודש יולי יתקיימו ללא עלות עשרות אירועי תוכן ברחבי הגליל, עם מופעי מוזיקה ומחול, תערוכות צילום, ציור, פיסול, סדנאות בשלל תחומים, מפגשי תוכן, סיורים מודרכים, ארוחות קונספט ממטבחים שונים המאפיינים את הרבגוניות הקולינרית הגלילית ועוד.
אהל תתארח בקפה יודפת עם תערוכה מיצירותיה המוקדשת להשבתו של נכדה. “יש לי למשל כמה עבודות שמוקדשות לחטופים”, היא אומרת. “ציור מיוחד שמופנה לאלון ולחטופים, שנוגע ב’מרכבה הרוחנית’ שבנויה משני מגיני דוד הנכנסים אחד בשני וכביכול מגינים על החטופים”.
יש פה גם עצב מאוד גדול שלא כולם זכו לכך, אבל גם שמחה מאוד גדולה עם מה שכן קרה. החטופים שחולצו נראו בסדר ואת אומרת לעצמך ומקווה שגם הילד שלי בסדר, שהצעירים יוכלו לשרוד ולהיות חזקים בזמן הזה שהם שם. אלון הוא בחור כל כך מיוחד שהוא יכול לעשות שם עבודה פנימית וגם לסייע לכל מי שנמצא סביבו. אלה המסרים שאני רוצה לשלוח לו, שאנחנו רואים אותו חזק”.
התרעות פיקוד העורף