"יהונתן שירת מתחילת המלחמה ביחידת מגלן. בהתחלה הוא לא הצליח לעבור את הגיבוש אך לא ויתר, הלך לגיבוש צנחנים ומשם משכו אותו למגלן. הוא החל את השירות שלו במקום לא קל והתמודד עם הקשיים הפיזיים והמנטליים בעבודה יומיומית. הוא הצליח להיות נווט מאוד מקצוען וטוב. מה-7 באוקטובר הוא נלחם, קפץ מול כולם בבוקר השבת, הסעתי אותו לטרמפ, הם נסעו לנחל עוז, ושם הוא עבר בית בית בטיהור ונלחם כמו אריה".
"הוא סיפר לי שתוך כדי הוא מנסה לדפוק לאנשים על הממדים והם לא הסכימו לפתוח, לא האמינו לו שזה הוא. באיזשהו שלב מישהי פתחה לו את הדלת והוא ליווה אותם והוציא אותם, הוא איבד את הכל במלחמה, את הארנק והדרכון, אבל את השרשרת שהיא נתנה לו הוא לא איבד. הוא יצא יום אחד מרפיח לפני חודשיים ונתן לארוסתו את השרשרת, אחרי זה הוא חזר להילחם. אמונה לקחה את השרשרת ועשתה מזה תמונה עם מסגרת שכתוב עליה כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
על הפיגוע שבו נרצח, אמר: "אני לא יודע בדיוק מה קרה, היה רכב שירה, בהתחלה רכב אחד, והמשיך להתקדם, יהונתן לא ידע על הפיגוע ממה שאני משער. הוא היה חמוש, יכול להיות שהוא סימס, הוא עמד בתחנה ומישהו כנראה ביקש ממנו טרמפ, הוא עצר, והמחבלים עברו עם הרכב וריססו אותו. לא היה לו סיכוי, זה קרה במקום".
"אני לא מאשים אף אחד, אין פה מישהו שרצה שזה יקרה. יש בי כעס גדול על הסיטואציה ולא על מישהו או על משהו. אני כן יודע שאנחנו מצטרפים למשפחה גדולה מאוד של אנשים שנתנו את כל מה שהם יכולים למדינה ועם המקסים שלנו, וזה מחייב אותנו להיות יותר טובים ומסתכלים על הטוב. אנחנו 6 ילדים, יהונתן היה הבכור".
הוא סיפר על אישיות מיוחדת, ועל החלטת המשפחה לעכב את הלוויית בנו בעקבות הרצון שיכירו בו כחלל צה"ל: "יהונתן תמיד חשב איך לשפר, וזה המוטו בעיניי שמלווה אותנו כמשפחה וליווה אותו בחיים הקצרים שלו, אבל המלאים. הלוואי שכולנו נלך בדרכו שלו. אנחנו מאוד מבקשים שיוכר כחלל צה"ל, זה נמצא על שולחן ראשי הצבא. אנחנו לא מבקשים זכויות אלא הכרה, בשבילו, הוא נלחם בעזה עד לפני שבועיים ויש לו מילואים בעוד שבוע. מגיע לו שיוכר כחלל צה"ל".
התרעות פיקוד העורף