שוחחנו עם 21 תושבים מכל תחומי החיים, הפעילות והתעסוקה, ושמענו מהם על הירוק שהפך לשחור, על התסכול, על שגרת החיים הבלתי נסבלת, על הניסיונות לשמור בכל זאת על אופטימיות ועל התחושה שהם נותרו לבדם.
"עובדים בחשש שכל רגע יגיעו לכאן טילים"
דבורה אדלר, תושבת מירון, אגרונומית ובעלת מטעים, יו"ר צוות צח"י במושב מירון.
"את החורף העברתי עם התאילנדים, ואז התחיל האביב, קטיף הדובדבנים, ושם התחיל הברוך הגדול. שם כל יום צריך לפחות 15 עובדים מקצועיים, ולא היו כאלה, כי התאילנדים עבדו באותה עת בעבודות השוטפות. ניסיתי להשיג עובדים ולא הצלחתי. הגיעו מתנדבים, אבל לא יכלו לתת מענה מלא למצוקה שהייתה, ולכן חלק גדול מהדובדבן נשאר בשטח או נקטף בהבשלת יתר - מה שכמובן מהווה נזק כלכלי משמעותי מאוד. גם את הנקטרינות, שלאחרונה סיימתי לקטוף, הייתי צריכה לדלל לפני כמה חודשים, כשלא היה כוח עבודה לזה, והפרי היה קטן ולא איכותי".
"אבא נהרג מפגיעת רסיס, החלטתי להמשיך את דרכו"
ניב אוזן, תושב נטועה, בעל מטעים.
"מאז נכנסתי עד כמה שאפשר לנעליו ביחד עם אמא שלי, שושי אוזן. כרגע אנחנו מפונים בתל אביב ומטפלים במה שניתן מרחוק. אני מנצל את הזמן ללימודי שמאות וכלכלה ולחיים הפרטיים שלי, במקביל למה שאפשר לטפל בו מרחוק במסגרת המגבלות. כשתיגמר המלחמה, אחזור לצפון לטפל במה שצריך. קיבלתי את ההחלטה להמשיך את הדרך של אבא. הוא היה אדם מדהים, צנוע, מודל לחיקוי, עובד אדמה, בן אדם שגידל את פירות הארץ, אחד החקלאים הגדולים בצפון".
"כרגע מבחינת המטעים, אין לנו יכולת כלל לטפל בהם, כולם בשטחים פתוחים, קו ישיר מול לבנון. אנחנו אפילו לא יודעים להגיד מה מצב הפרי. רוב המטעים לא קיבלו מים כמה חודשים. מדובר בנזקים כלכליים עצומים, אנחנו מתנהלים מול מס רכוש בנושא, ולאחרונה מתחילים לדאוג לנו לפתרונות. בנוסף למטעים, יש לנו בנטועה גם לול עם עופות שיש מי שמטפל בהם ואוסף את הביצים עד כמה שאפשר".
"מגינים על הצפון בעצם קיומנו"
עופר מושקוביץ’, תושב משגב עם, מגדל אבוקדו.
"רק אחרי שלושה חודשים הרשו לנו להיכנס לשטח. כל יום הייתי צריך לבקש אישור מהצבא, לרשום מתי ועם כמה אנשים אני רוצה להגיע. ככה זה עד היום. כל בוקר אני עולה לשטח, עושה את העבודה שצריך עם העובדים וחוזר למלון. זה אזור לא נעים עם אזעקות, כטב"מים ונפילות, אבל העשייה הזו מחזיקה אותי".
"הפוטנציאל לשנה הזו היה אמור להיות גבוה מאוד, אך בפועל חלק גדול מהפרי נפל ונרקב, מפני שלא נקטף בזמן. בנוסף לכך, מפני שקטפתי בפיגור, פספסתי את חלון ההזדמנויות לשלוח ליצוא. זה אומר שהפדיון שמקבלים עבור האבוקדו הוא חצי. קיבלנו מקדמות מהמדינה, עדיין מחכים לפיצויים".
“צריך לעבוד בלי עובדים, וזה הכי קשה"
עומר קורלנדר, תושב בית הלל, רפתן ובעל מטעים.
"בית הלל הוא יישוב מפונה, אבל אנחנו לא התפנינו. השגרה שלנו זה אזעקות, יירוטים וכדומה. זה משפיע על כולם. יש עכשיו גם גל הפלות בלתי מוסבר אצל הפרות. אנחנו מנסים לעבוד רגיל, אבל זה לא כזה פשוט. בוודאי שיש גם הפסדים כלכליים. בקטיפים הגדולים למשל לא היה מי שיעבוד, והיה פער עד שהתאילנדים חזרו. את המשמש הצלחנו לקטוף בעזרת מתנדבים שעזרו לנו".
“כמעט רוב היער שרוף"
שמעון אלגרבלי, תושב קריית שמונה, יערן של קק"ל.
התרעות פיקוד העורף