שוחחנו עם 21 תושבים מכל תחומי החיים, הפעילות והתעסוקה, ושמענו מהם על הירוק שהפך לשחור, על התסכול, על שגרת החיים הבלתי נסבלת, על הניסיונות לשמור בכל זאת על אופטימיות ועל התחושה שהם נותרו לבדם.
"אף אחד לא מדבר איתך על העתיד, מה יהיה. זה מתסכל"
אילת אוחיון, תושבת קריית שמונה, מפונה מביתה.
"במלון אני והילד בן ה־13 וחצי נמצאים יחד בחדר, הילדה הבוגרת והילד הבוגר בחדר משלהם. זה מאוד לא פשוט, כמו סיר לחץ. מבית של 120־130 מ"ר את נכנסת לקובייה. לא פשוט לחיות עם מיני־בר קטן בקיץ. אז נכון שיש במלון שלוש ארוחות מאוד עשירות, והמלון נותן מעל ומעבר, אבל אין לך את החופש לבשל מה שבא לך. קניתי כמה ארונות זמניים מבד כדי לנסות איכשהו לאחסן דברים. ועוד לא דיברנו על נושא הכביסות. את צריכה לרדת לכבס עם עוד אנשים, ויש שמונה מכונות כביסה על 200 מפונים. זה לא פשוט".
"כל החיים אני עוסקת במכירות, וכרגע מנהלת תיק לקוחות קבלנים בשיש אלוני. אם בימי שגרה נסעתי כל יום לעבודה מקריית שמונה לחיפה והקריות, אז היום אני נוסעת לשם מנתניה. לי עוד יש עיסוק, ואני חוזרת מהעבודה ‘הביתה' למלון אחר הצהריים, אבל יש אנשים שפשוט כל היום סביב הלובי. לבי איתם, אני לא יודעת איך הם נשארים שפויים".
“העובדים חוששים להגיע למפעל, אבל מודעים לשליחות"
פיני אזולאי, תושב קריית שמונה, מנכ"ל מפעל DPL בייביסיטר קיבוץ עמיר.
"קיבוץ עמיר אומנם לא מפונה, אבל נמצא ממש במרכז העניינים. יש מקרים שקודם שומעים בום, ואחר כך יש אזעקה. בחודש יולי, בשבת בשעה 16:00, הייתה נפילה של טיל על מחסן במפעל. לשמחתנו, אנחנו מפעל שומר שבת, ואף אחד לא היה באזור. ביום־יום נמצאים שם לא מעט אנשים, וזה יכול היה להיגמר איום ונורא".
"כל העובדים שלנו בוודאי חוששים להגיע למפעל, אבל אנחנו משתדלים לחבר אותם לשליחות שבגללה אנחנו נמצאים פה. אנחנו מפעל חיוני, שבזמן מלחמה צריך לספק את המוצרים לעורף. כל העובדים יודעים מה המטרה, מה השליחות, ושצריך להמשיך לשרת את הלקוחות שלנו, ובהם גם בתי חולים, וצריך להמשיך לתת את המקסימום. אנשים חוששים, אבל אנחנו כאמור מגלים המון אמפתיה והתחשבות וממשיכים קדימה".
"יש אצלנו חתך של כל האוכלוסייה: יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים - וכולם עובדים יחד. יש ערבות הדדית מטורפת, אחד מחפה על השני, עוזר לשני, וכולם מרגישים את השליחות. ישנה הירתמות מוחלטת של עובדים שמגיעים יום־יום לעבודה כדי למלא את שורות העובדים שלא נמצאים. גם עובדים שפונו עם משפחותיהם לבתי מלון באזור טבריה או רמת הגולן משכימים קום בכל בוקר ומגיעים לעבוד במפעל בזמן שמשפחותיהם נשארות בבתי המלון, כדי לתרום את חלקנו במאמץ המלחמתי, ולהמשיך לייצר ולספק לכלל הלקוחות את המוצרים החיוניים להם".
"דוד פורר, יו"ר קבוצת ניאופרם, רכש את המפעל הזה ב־2015 מתוך ציונות ושליחות וכדי לטפח את התעשייה הישראלית. הימים האלה מדגישים את ההכרח בתעשייה ישראלית, שמהווה את החוסן הלאומי שלנו. צריך לדאוג לתעשייה הישראלית, ואנחנו מבינים זאת במיוחד היום, כששומעים על כל מיני חרמות נגדנו. לתעשייה הישראלית יש תפקיד חשוב בביסוס החוסן של החברה בישראל, והיא מהווה מנוע צמיחה משמעותי לכל המשק הישראלי".
התרעות פיקוד העורף