הנשים שמקדישות את חייהן להשבת החטופים: "אסור להרפות עד שיחזרו הביתה"

בעוד כשבועיים תמלא שנה לפרוץ מלחמת “חרבות ברזל” ולשבת המקוללת של ה־7 באוקטובר, ובתוך השנה הזו נאבקות משפחות החטופים בכל דרך אפשרית למען השבת יקיריהן ויקירותיהן הביתה, ומאות אלפי ישראלים מכל קצות הארץ מצטרפים אליהן להפגנות בכיכר החטופים בתל אביב ובשאר המוקדים בארץ כדי להביע תמיכה וסולידריות.

בשנה האחרונה יש גם מי שבחרו להקדיש את מרבית זמנן למאבק למען השבת החטופים, אף שאין להן קשר אישי או היכרות עם מי מהחטופים. אחת מהן היא מירב אגם־גבריאל, יועצת, מרצה ומעצבת רב־תחומית שמצאה עצמה מאז ה־7 באוקטובר עובדת מסביב לשעון למען משפחות החטופים בארגון "TIKVA2GO", שאותו ייסדה בעקבות המלחמה ונועד לתמוך במשפחות החטופים ולהפיח תקווה בלבן.

"אני לא אקטיביסטית ואף פעם לא לקחתי חלק בנושאים של אקטיביזם, אני לא מהתחום הזה, אבל שבוע אחרי תחילת המלחמה הרגשתי צורך עמוק לחבור לקבוצת אנשים פרטיים כמוני, כאלה שלא פעלו לפני כן בעניינים חברתיים אקטיביסטיים והוכו בהלם כמו כולם, מתוך מטרה לנסות ולהועיל", היא מספרת. "בימים הראשונים למלחמה יצרנו חמ"לים והתחלנו לסייע למשפחות חטופים בכל דרך, ממזון ועד תמיכה נפשית. לצד זה הקמנו גם את שולחן התקווה בכיכר החטופים והנעדרים שהרחיב את עצמו ופועל ברחבי הארץ והעולם, ומאז אנחנו עומדים לצד משפחות החטופים, מבצעים למענן פעולות, כנסים וסדנאות כדי לעזור להן ובעיקר כדי לתת להן תקווה.

בשבוע הראשון למלחמה הרגשתי תחושת שליחות שלא הכרתי לפני כן בחיי, והרגשתי שבוער בי צורך להועיל ולהיות לצד משפחות החטופים. חיי כרוכים בחייהן באופן מאוד הדוק, והצורך הזה להועיל להן לא נגמר. מאחר שנוצרו לי קשרים אישיים עם המשפחות אני יודעת באיזה מצב הן נמצאות, כשמצד אחד יש 'שגרת דמה' ומצד שני יקיריהן עדיין חטופים וצריך לעזור להן לחיות את השבר עד כמה שניתן, עד שהחטופים יחזרו הביתה".

“באמת שלא היה לי שום קשר אישי למשפחות החטופים או לארגונים אחרים, אלא ישבתי בבית כמו כולם וראיתי את החדשות בלופים, מודאגת באמת. כשראיתי את סרטון התצפיתניות עם הדם על הפנים והמבט המבועת לא יכולתי להפסיק לחשוב מה החטופות והחטופים עוברים שם בשבי, והרגשתי שזה לא הגיוני שאנשים, מפעוט וילד, אישה וגבר ועד מבוגרים ומבוגרות נמקים, מעונים ומתים שם, ואנשים לא יוצאים ‘לשטוף’ את הרחובות”, מספרת סתיו ארנון, מייסדת ויוזמת התנועה.

“ישבתי בבית והתחרפנתי, הרגשתי שזה לא רק מאבק של משפחות החטופים, שמקיימות כמובן את העצרות, אלא זה של כולנו, האזרחים, על הדבר הכי בסיסי שיכול להיות – הצלת חיי אדם, וזה גם מאבק על העתיד שלנו ועל הזהות של החברה שלנו. הייתה אווירה של שקט ברחובות. כלומר מלבד בשבתות שיש את העצרות, הייתה תחושה שהשגרה ממשיכה כרגיל”.

במהלך החודשים האחרונים הוציאה לפועל תנועת המחאה ימי מחאה אזרחיים ארציים, עם יותר מ־80 מוקדים מצפון עד דרום, ומוקד נוסף בניו יורק, לצד צעדות מחאה בהשתתפות אלפים ברחובות תל אביב ובירושלים בדרישה חד־משמעית מהממשלה לייצר את כל התנאים לעסקה שתחזיר את החטופים הביתה.

בנוסף, הרימו נשות התנועה מיצגים שונים ברחבי הארץ עם מסרים של השבת החטופים ויצרו קשר עם משפחות החטופים שבחרו להשתתף במחאות הפרטיות של התנועה. "אנחנו עסוקות בתוך זה 24/7, לכולנו 'אין חיים' ואנחנו עוסקות רק בזה", מציינת ארנון. "אני בהריון בחודש תשיעי ועדיין מתקשה להפסיק את המחאה הזו, גם כשקשה לי. אני מרגישה שאני חייבת לעשות את זה בשביל כל אחד מאיתנו, המחשבה שאת יכולה להיחטף ולא יעשו הכל כדי להחזיר אותך – היא פחד אלוהים. נראה לי שאגיע לחדר הלידה מהפגנה".

אקטיביסטית נוספת שלוקחת חלק במחאת הנשים היא נעמה כהן, שבמקביל למאבקה למען השבת החטופים הביתה, היא מנכ"לית ארגון "מרשם" שנאבק למען שיפור תנאי הרופאים המתמחים. "ה־7 באוקטובר תפס אותי די בתדהמה, כמו את כולם, וכשאביחי ברודץ' הקים ב־14 באוקטובר את המאהל הראשון בקריה בתל אביב במאבקו להשבת אשתו וילדיו מהשבי בעזה, הלכתי לתמוך בו כי לא יכולתי לשבת בשקט", היא מספרת. "הצטרפתי למחאת הנשים ממש מתחילתה, וזה אומר לקיים כל היום שיחות אינסופיות, מחשבות ותכנון טקטי של פעילויות, יציאה לשטח, הדפסות, אחסון הציוד, טיפול באתגרים לוגיסטיים שצריך לתפעל, ואני גם זו שאחראית על טיפול בבירוקרטיה שלנו מול העירייה והמשטרה בכל מה שקשור לצעדות שלנו.

המחאה נותנת לי אוויר כי היא נתנה לי מקום לפרוק את העצב, את התסכול, את הכעס ואת החרדות דרך עשייה, וגם להרגיש משמעותית, שאני נותנת מעצמי למען אחרים. זה ממלא באנרגיות".

ב־7 באוקטובר גויסה הילית שגיא למילואים של ארבעה חודשים בדובר צה"ל, במהלכם הייתה אחראית בין היתר על ההקרנה וההפצה של "סרט הזוועות" שחשף את פשעי חמאס בארץ ובעולם. בתום סבב המילואים הצטרפה לסתיו, לנעמה ולשאר הנשים בהובלת מחאת הנשים. "כשסיימתי את המילואים בסוף ינואר היה לי ממש קשה לחזור לשגרה", היא מספרת. "הייתי שבועיים בחופשת מחלה מהעבודה, בקושי יצאתי מהבית, הייתי עם תחושת אשמה ענקית על שסיימתי את המילואים. הגעתי למחאה כסוג של ריפוי עצמי, ממקום שאני חייבת להישאר מעורבת כי הסתובבתי עם תחושת אשמה ענקית שהמילואים שלי נגמרו ועדיין לא עמדנו במשימה להחזיר אותם הביתה. הרגשתי שאני עוברת ממשמרת צבאית למשמרת אזרחית.

משפחות החטופים לא שותפות בתכנונים האסטרטגיים שלנו ובתכנון הפעילויות, כל מה שאנחנו עושות הוא בשיתופן במובן שבסופו של דבר אנחנו צריכות את ברכתן ואת תמיכתן. כשאחת מאחיותיו של הרש גולדברג־פולין, החטוף שנרצח, ניגשה אלינו באחת הצעדות ואמרה שהמעשה שלנו חיזק אותה ואת המשפחה - ידענו שמה שאנחנו עושות הוא לא זכות עבורנו אלא חובתנו המוסרית".