איתן נאלץ לקבל את אחת ההחלטות הקשות בחייו כאשר ראה דרך חרך בתריס את הרכב ובו מחבלים חמושים שנוסעים בין שבילי הקיבוץ ויורים לעבר הבתים. “רציתי לקחת את הנשק ולהשיב אש,” הוא משתף. “אבל מהר מאוד הבנתי שאם אעשה זאת, אנחנו נהפוך למטרה, והמחבלים יגיעו ישר אלינו. החלטנו להישאר בממ”ד, ואני המשכתי לתצפת בזהירות מתוך הבית".
החיים בקיבוץ כיסופים מעולם לא היו פשוטים, אבל מאז הטבח הנורא, הכול השתנה. איתן מתאר את ההתמודדות האישית והקהילתית במהלך השנה האחרונה. “החיים השתנו מאוד מאז היום הארור ההוא,” הוא אומר בכאב. “אני בכיתת הכוננות, עובד מהבית כמה שאני יכול, אבל התחושה היא שדבר לא חזר לקדמותו".
איתן מדבר על הקושי להמשיך לחיות בקיבוץ, במציאות בה הוא ויתר חברי הקיבוץ מוצאים את עצמם כמסייעים בלבד במאבק על ביטחונם. “אנחנו קטנים מאוד, ואין לנו כוונה להפוך את הקיבוץ ליעד מבוצר. בסופו של דבר, האחריות היא של המדינה, לא שלנו. אנחנו רק עוזרים", הוא מבהיר.
יחד עם זאת, למרות כל הקשיים, איתן מגלה אופטימיות מסוימת. “יש התאוששות, אבל היא חלקית,” הוא מודה. “אי אפשר להגיד ששיקמנו את עצמנו לגמרי, אבל הקשר בין אנשים התחזק. החברויות החדשות שנוצרו, לצד חברויות ישנות שהתחזקו, נותנות לנו תקווה שאנחנו רק בתחילת הדרך".
איתן מדגיש את הצורך בעזרה חיצונית לשיקום הקיבוץ והאזור כולו. “הרשויות צריכות להתגייס כדי לעזור לנו לגדול ולפרוח, גם מבחינת הקהילה וגם מבחינת העסקים המקומיים", הוא אומר. “אנחנו זקוקים לעזרה כדי להגדיל את מספר התושבים ולחזק את היישוב".
כיום, חברי הקיבוץ גרים במגורים זמניים בעומר, כשהם ממתינים ליום שבו יוכלו לחזור לבתיהם. “אנחנו יודעים שזו דרך ארוכה מאוד", אומר איתן, “אבל אני אישית אופטימי. תמונת הניצחון שלנו היא גם תמונת הניצחון של האזור כולו".
מחר, שנה בדיוק לאחר הטבח, יתקיים טקס זיכרון בבית העלמין בכיסופים בשעה 11:00 בבוקר, ובערב ייפתח הפאב של הקיבוץ למפגש פתוח לכל המעוניינים, לזכור, להיזכר, ולהביט קדימה.
התרעות פיקוד העורף