"נסענו לשובה, יישוב סמוך לסעד ולכפר עזה, כשאנחנו שולפים נשקים כל הדרך. היו עדיין חדירות מחבלים, אזעקות ונפילות טילים כל הזמן. בתוך כל זה היה עלינו לפעול ומהר. בשלב זה הפחד זז הצידה, ואת פועלת כמו רובוט, תחת השפעה מלאה של אדרנלין", היא ממשיכה. "את לא אוכלת ולא שותה, לא נזקקת לשירותים לא עייפה. פשוט לא מרגישה שום דבר. את רק עסוקה בלהציל עוד ועוד חיילים ואזרחים פצועים שמגיעים אלייך, למיין או להעביר אותם לבית חולים".
את הקריאות של הניצולים שפונו מהתופת היא לא יכולה לשכוח ומספרת: "אחת הפצועות שהעלינו לאמבולנס לא הפסיקה לזעוק 'למה לא פינו את בן הזוג שלי? הוא נשאר שם. תפנו אותו!' היא הייתה ירויה בשתי הרגליים, והתעלפה והתעוררה לסירוגין, אבל בכל פעם שהתעוררה, היא צעקה. ולכי תסבירי לה שהוא נרצח, ושאנחנו היינו חייבים רק להציל את מי שהיה אפשר".
וקנין מספרת שהנסיעה לבית החולים סורוקה בבאר שבע התארכה, משום שתחילת הדרך הייתה סלולה בגופות ומכוניות שעלו באש. וכך נהגה באמבולנס הלוך וחזור, כשבשלב כלשהו התפצל הצוות - והיא חברה לשני פרמדיקים אחרים שקיבלו חייל ירוי בבטן וברגליים. "הוא ביקש ממני 'תלטפי אותי. אני רוצה להרגיש משהו', בקול צרוד", נזכרת וקנין.
"לקראת הלילה הכוח הנפשי של אחד הפרמדיקים נשבר, ולקחתי אותו הביתה כשעדיין לא ידענו מי חייל ומי מחבל בדרך בחושך. רק בשלוש בלילה, כשחזרתי הביתה, התחלתי להבין מה עברתי - ורק חיבקתי את הילדים".
מאותו יום חייה השתנו. היא לא מצליחה לישון כמו שצריך, ועדיין חווה את האסון. "אני לא ישנה מאז. רק צונחת לתרדמה מרוב עייפות. שום דבר לא דומה למה שהיה".
התרעות פיקוד העורף