קובי אוז, שהשתתף בתפילות בכיכר דיזנגוף בשנתיים האחרונות, מתאר את החוויה כ"הצלה גדולה" עבורו ומשפחתו. "זה היה חלום שלי", הוא אומר, "ארץ ישראל היא בית כנסת גדול, כבר לא צריכים בית כנסת למעשה, כי היא בעצמה בית כנסת".
אוז מספר על תחושת הניכור שחווה בבתי כנסת מסורתיים, ואיך התפילה בכיכר העניקה לו ולרבים אחרים אפשרות להתחבר מחדש למסורת היהודית. "לא קניתי מושב בבית הכנסת. אני לא מרגיש בנוח בבית הכנסת", הוא מסביר.
אולם, המחלוקת סביב התפילות מעלה שאלות קשות על הזהות של תל אביב. האם העיר שנוסדה כ"עיר עברית" צריכה לאפשר ביטויים דתיים במרחב הציבורי? האם יש מקום לתפילה משותפת במרכזה של "עיר החופש"?
שושן ואוז מביעים אכזבה מכך שהעירייה לא לקחה על עצמה את ארגון התפילות. "אני חשבתי שהשנה, העירייה צריכה לקחת את זה על עצמה", אומר אוז. "אני אפילו הייתי מוכן לעשות את זה בעצמי, תן לי רק לראות שלכולם יהיה נוח, כולם ירגישו בסדר, ושאף אחד לא ירגיש ממודר".
למרות זאת, השנה אוז מצהיר כי הוא בוחר להישאר בבית ולא להשתתף בתפילות ציבוריות. "אני מתחבא בבית השנה, אני מפחד ממכות, לא רוצה לראות את עם ישראל רב", הוא אומר בכנות. "אני מפחד ואני לוקח את זה על עצמי". הצהרה זו משקפת את עומק המתח והחשש מעימותים נוספים סביב הנושא הרגיש.
בסופו של דבר, הדיון בין אוז ושושן מדגיש את המתח המתמשך בין מסורת לחידוש, בין דתיות לחילוניות, שמאפיין לא רק את תל אביב אלא את החברה הישראלית כולה. השאלה נותרת פתוחה - כיצד ניתן ליצור מרחב ציבורי שמכבד את כל הקהילות ומאפשר ביטוי לכל הזהויות?
התרעות פיקוד העורף