"כמו כן יש לנו את חבורת 'הכיכר הנודדת’, יוזמה של חבורות חברי החטופים והחטופות, שבמסגרתה אנחנו מגיעות למקומות שקצת פחות קרובים לאזור המרכז כדי לספר על ארבל ועל יתר החברים החטופים, בערים יותר פריפריאליות, וגם אנחנו מקיימות מעגלי שיח על ארבל, ואני חושבת שזה אחד הדברים שהכי יכולים לחבר אותך לבן אדם אחר שכל המדינה מכירה בעיקר דרך תמונות".
אליה: “לירי אדם קורע מצחוק והיינו יכולות לדבר, לבשל יחד ולרכל עד שעות הלילה המאוחרות. לירי מכירה חצי עולם. היא אדם כל כך טוב”.
טל: “היינו כל היום ביחד אחת עם השנייה, היינו דבק, שום דבר לא הפריד בינינו”.
טל: “גם אני דיברתי איתה בבוקר של 7 באוקטובר, והיא נשמעה הכי רגועה בעולם. היא גם הרגיעה אותנו בקבוצת וואטסאפ של החברות, סיפרה על תחילת החפיפה שלה כתצפיתנית כי היא הגיעה לחמ”ל רק ביום חמישי בערב, יומיים לפני כן”.
אליה: “יומיים אחרי שהיא נחטפה ועיכלנו את זה, מיד הלכנו למשפחה של לירי, דיברנו עם הוריה על כמה שהיא חזקה, ומרגע שהתחילו המאבקים הצטרפנו למשפחה שלה, ועד עכשיו אנחנו נאבקות ולא מרפות. אנחנו נורא חיות את זה ביומיום, זה ברמה שכל דבר הכי קטן וגדול גורם לנו לחשוב עליה”.
טל: “היא אחות שלנו לכל דבר, היינו עושות ארוחות שישי ביחד - ליה, לירי ואני - בעיקר אצלי בבית. אנחנו משפחה”.
טל: “היא אדם מאוד חברותי והישרדותי, אז אני יודעת שהיא פשוט מחזיקה שם את כל מי שאיתה בחדר. היא אדם שכל אחד יכול לאהוב כי יש לה חיבור עם כולם. אין אדם שהיא לא נגעה לו בלב. היא אדם עם קסם אחר ומטורף. בחיים לא הכרתי בן אדם כמו לירי, ובגלל זה החוסר שלה מורגש בכל שנייה ביום כי אין דומה לה”.
אליה: “לכל שאר הדברים אפשר לחכות אבל לחטופים אוזל הזמן, וחובה להחזיר אותם עכשיו”.
נטע: “בחבורה הרחבה של חבריו של סשה אנחנו בערך 20־30 איש, ובחבורה המצומצמת האדוקה אנחנו כרגע שבעה אנשים”.
דור: “אני האחרון מבין שלושתנו שפגש אותו. נפגשנו כשלושה שבועות לפני 7 באוקטובר בישיבה יחד עם עוד חבר באזור שרונה. החבר הנוסף מיהר והלך אחרי חצי שעה, ואני נשארתי עם סשה למשך זמן יותר ארוך, הוא סיפר על מעבר הדירה שהיה לו עם ספיר (ספיר כהן, בת זוגו, שנחטפה ושוחררה) ועל העבודה כמובן. שנינו למדנו יחד הנדסת חשמל אבל עבדנו במקומות שונים”.
גל: “התאחדנו בקבוצה הזו, וכך הכרתי גם את נטע ואת דור, כל מסגרות החברים והחברות של סשה התחברו. מהר מאוד נפל לנו האסימון שגם ספיר, זוגתו של סשה, גם אמו וגם סבתו של סשה - חטופות, וכשהקימו את מטה משפחות החטופים, הבנו שאנחנו חייבים להיות הקול של המשפחה כי לא היה נציג למשפחת טרופנוב, שכן אחרי כמה ימים התברר לנו שגם אבא של סשה נרצח. משפחת טרופנוב היא משפחה שעלתה ארצה מרוסיה לפני 25 שנה, והדודה והדוד של סשה גרים ברוסיה, לא יודעים עברית ולקח הרבה זמן עד שאיתרנו את המשפחה של סשה שברוסיה. בשלב מסוים עברנו לגור במטה משפחות החטופים בתל אביב והיינו היחידים מבין שאר המשפחות במטה שהם חברים, הפכנו להיות אנשי קשר של המשפחה מבחינת הצבא, וכך גם יצרו איתנו קשר כשהבינו שוויטלי, אביו של סשה, נרצח, והיינו צריכים להרים לו הלוויה כי כל שאר המשפחה הייתה חטופה”.
נטע: “זה היה הזוי כי כדי לזהות את בני משפחת טרופנוב כחטופים או כנעדרים, היינו צריכים להשיג תמונות של המשפחה שלו מניר עוז, ומאיפה היה לנו? הקיבוץ עצמו היה בתוך כאוס, כך שלא היה מישהו שיכל לעזור לנו. כדי לאתר דנ”א בדמות מברשות שיניים, אז שחר, חבר נוסף של סשה, נסע לניר עוז כדי להביא מברשות. הזיהוי של גופתו של ויטלי, אבא של סשה, נעשה לפי הדנ”א של סשה”.
גל: “היינו המשפחה של סשה על הנייר בהתחלה, ואחרי 55 יום, כשספיר זוגתו, אמו לנה וסבתו אירנה שוחררו מהשבי – הן תפסו את המושכות, אבל אנחנו לגמרי איתן במאבק ולא הורדנו את ההילוך. בתור חברים של סשה עצרנו את החיים שלנו למשך חודשיים, ועבדנו בלהיות המשפחה של משפחת טרופנוב והתעסקנו רק בלהשמיע את הקול של המשפחה”.
נטע: “היה לנו קשה להסביר כלפי חוץ שאנחנו חברים של סשה, אבל זה כל מה שהיה לו עד אותה נקודה כי המשפחה הייתה חטופה והאב נרצח, והיה לנו קשה להסביר את זה גם למערכות שתפעלו את האירוע כמו הצבא. בפגישות של מטה החטופים לא קיבלו אותנו, כי אמרו שרק בני משפחה מקרבה ראשונה יכולים לנכוח אבל אין קרבה ראשונה, רק אנחנו היינו. הרגשנו שמסתכלים עלינו מוזר כי אנחנו חברים ולא משפחה, זה היה דיסוננס לא קל. ברור שכחברים אנחנו לא יכולים להבין את הכאב של המשפחה, כי אין לנו חדר ריק בבית שמחכה לחטוף כמו שיש לבני המשפחות, אבל עדיין הרגשנו אחראים ועדיין אנחנו מרגישים אחראים”.
גל: “עם כל הקושי אני חושבת שהרגשנו שיש לנו הרבה יותר כוח מנטלי להיאבק מהכוח של המשפחות עצמן, תפקדנו מנטלית יותר חזק בגלל שהיה לנו מרחק במובן שסשה לא בן משפחה שלנו בדם אלא בן משפחה מבחירה”.
נטע: “כל אחד מאיתנו הכיר את סשה בזווית אחרת כי הוא פגש אותו במקומות שונים של החיים, אבל זה מדהים שכשאנחנו נפגשים ומדברים על איך סשה בשבי, תמיד כולנו אומרים שהוא כל כך חזק פיזית ומנטלית, כמו אל יווני, ואנחנו יודעים שאם יש מישהו שיכול לעבור את זה – זה סשה, ואנחנו בזה באמונה שלמה”.
גל: “באמת אנחנו עדים לזה שכל דקה בשבי היא קריטית. כל עוד זה תלוי בסשה הוא ישרוד כמה זמן שזה ייקח, אבל זה לא תלוי בסשה והבנו את זה כשחזרו שש גופות של חטופים שהיו חיים ושרדו 11 חודשים, אז אני חושבת שאין מילים שכבר יגידו כמה זה כבר דחוף שהם יחזרו. לא הגיוני שחלפה כבר שנה. אני עם צמיד של החטופים מאז 7 באוקטובר כי הייתי בטוחה שתוך שבועיים אוריד אותו כשהם יחזרו, ועד עכשיו הוא עליי. אי אפשר להתעסק בשום דבר עד שהם לא יחזרו, וזה לא הגיוני שהממשלה שלנו לא עושה עם זה משהו. החטופים לא יכולים לחזור בדרך אחרת שהיא לא עסקה”.
אריאל: “הכרתי אותה בעבודה בנתב”ג לפני שלוש שנים, עבדנו יחד כדוגמות קורונה בנתב”ג, ומשם נהיינו חברות ממש טובות”.
אריאל: “השיחה האחרונה שלנו הייתה ביום ההולדת שלי, חודש לפני 7 באוקטובר. זו הייתה תקופה שהיינו קצת רחוקות אחת מהשנייה, וזו הייתה שיחה שקצת מבאס אותי שהיא האחרונה כרגע, כי התרגשתי מאוד מברכה שהיא הכינה לי ליום ההולדת”.
אריאל: “לא פגשתי אף אחת מהחברות של רומי בחיים, ידעתי עליהן ושמעתי עליהן אבל לא פגשתי אותן פייס טו פייס, אז האסימון הראשון שנפל לי כשהבנתי מה קרה לרומי. זה היה ביומיים הראשונים אחרי 7 באוקטובר, כשמירב, אמא של רומי, עלתה לדבר במסיבת עיתונאים והתחילה לספר על פצע הירי שלה, ואני זוכרת שבאותו רגע הקאתי כי אז הבנתי מה קורה פחות או יותר. לקח לי זמן להתחבר ולהרגיש מחוברת לסיטואציה מבחינת החברות של רומי כי את המשפחה הכרתי אבל את החברות לא הכרתי לפני כן, זו הייתה חבורה די סגורה כי הן חברות של רומי מהבית, אבל כשהתאקלמתי אני כל הזמן בתוך זה. אומנם אני פיזית לא כל הזמן בכיכר, כי לפעמים אני צריכה איזה שבוע לקחת פסק זמן כי הסיטואציה קשה לי מנטלית, אבל אני כל הזמן ברשתות ובפעילות למען החזרתה של רומי. אנחנו חבורה של 20 חברות בערך”.
אריאל: “מבחינתי כל מה שעמר אמרה די מדויק. בתחושה שלי, בהתחלה היה לי קצת קשה למצוא את המקום שלי כי בסוף משפחה זו משפחה וחברות הן חברות, אבל רומי היא כמו אחותי, הייתה תקופה שהיינו גרות יחד, ישנות יחד, טסות לחו”ל יחד, ואני מרגישה שחוויתי את רומי בכל המובנים - כחברה, כאחות וכאמא - ונכון שאין לנו קשר דם אבל בלב שלי היא אחותי”.
אריאל: “בתחושות שלי רומי היא אדם מאוד חזק מנטלית, וכמו שעמר אמרה היא עברה הרבה מאוד דברים, אם זה לעבור לתל אביב אחרי השחרור ולהסתדר לבד, ויש לה יכולות חברתיות מטורפות, והיא אדם שנורא מחובר לעצמו. קשה נורא לדמיין מה היא עוברת שם כי אנחנו לא יודעים כלום, וגם קשה להבין כי אתה לא רוצה להיכנס למחשבות קשות כאלה, אבל בתחושה שלי רומי היא אדם נורא חזק מנטלית ופיזית, כך שאני בטוחה שהיא עושה הכל כדי לשרוד. היא יודעת כמה היא חשובה להמון אנשים, ואני יודעת שהיא נאחזת בזה שהיא יודעת שאנחנו עושות את הכל בשבילה. אני יודעת שאם חס וחלילה אני הייתי במצב הזה – היא הייתה עושה הכל בשבילי”.
אריאל: “אני מרגישה המון תסכול שעברה כבר שנה, למרות שיש לי את האמונה המלאה שהיא תחזור, ואנחנו חזקות בזכות המשפחה, אבל יש בי כעס כי מרגיש לי שניסינו כמעט את הכל, ואני מתוסכלת מהמצב ומאזרחים שלא תומכים בהחזרת החטופים, ואני מתוסכלת מהתנהלות המדינה עם הסיטואציה. אני גם המון כועסת, ובעיניי זה משהו שצריך לשמר, כי אחרי שנה מרגיש לי שיש הרבה ייאוש של אנשים, גם של אזרחים שלא מכירים חטופים, אני מרגישה את הייאוש גם על עצמי, ואני מאוד דוגלת בזה שברגע שהייאוש יהפוך לכעס – רק אז נקבל מוטיבציה להחזיר את החטופים. שנה היינו קצת עדינים, ואולי צריך להפוך את הקערה ולכעוס פשוט על המצב, לא בהכרח על בן אדם או על גוף ספציפי. אנחנו הופכים להיות כמוהם אם אנחנו לא מקדשים את החיים, שזה הערך העליון של היהדות. מכעיס אותי שאנחנו לא פועלים ככה”.
עלמה: “אני הכרתי את נעמה כבר בחטיבת הביניים. לא היינו חברות יותר מדי אז, אבל כשהיינו בתיכון היא שלחה לי הודעה ואמרה שאנחנו רשומות באותה כיתה, וזו הייתה התרגשות עבורנו. בתיכון הפכנו לחברות טובות, וכשהיינו בכיתה י’ כבר היינו מאוד קרובות”.
עלמה: “ביום הכיפורים פגשתי אותה בפעם האחרונה, ישבנו אצלי במרפסת בבית כמה בנות, והיא סיפרה לנו מה היא עושה, איך עובר עליה השירות הצבאי, היא הסתלבטה קצת על המפקדים והייתה שיחה מאוד נעימה. שלחתי לה הודעה אבל זה היה מאוחר מדי, והיא לא ענתה לי”.
יעל: “כשבועיים אחרי החטיפה העלינו פוסט שהפך די ויראלי ובו כתבנו שכולם מכירים את התמונה המפורסמת שלה נחטפת על ידי מחבלים ומובלת לטנדר, אבל שמאחורי התמונה יש אדם, עולם שלם, חיים שלמים, וחובה להציל אותה. מאז אנחנו כולנו בתוך זה”.
יעל: “כמו שעלמה אמרה, זה מאבק עם עצמנו, בכל דבר שאנחנו עושות ביומיום, גם כשאני יוצאת עם חברים אני חושבת, לי יש את הפריבילגיה לעשות את זה, והיא חטופה בעזה. זה כל הזמן מעסיק אותנו”.
יעל: “אני באמת חושבת שהיא האדם הכי חזק שאני מכירה, היא בחיים לא תוותר ולא תישבר גם כשקשה לה, היא תילחם עד הסוף”.
יעל: “זה שעברה שנה זה בלתי נתפס, זו שנה שלמה שהם לא פה, הם שם, וזה לא הגיוני. צריך להחזיר אותם, וזה לא עניין של ימין או שמאל, זה לא עניין פוליטי. יש אנשים, אזרחים במדינה, שצריך להחזיר אותם. אנחנו מתגעגעים אליהם וחייבים אותם פה”.
אלון: “הכרתי את גלי וזיו באזור כיתה ו’ בזכות הכדורגל ששיחקנו יחד. לקראת הגיוס גלי זרק רעיון לאוויר והציע לי לעבור לגור איתו, בהתחלה הרגשתי עם זה לא נעים, אבל הוא לקח אותי תחת חסותו, ומשם החברות שלי עם גלי וגם עם זיו, שגר ממש מול גלי, נהייתה הרבה יותר קרובה ברמת משפחה. הם היו המנהיגים והמובילים של החבורה הזו, ברמה שאם אתה תקוע באיזה מקום – אתה מצלצל אליהם ויודע שהם יאספו אותך”.
אלון: “בשעה 6:30 בבוקר התכתבנו בקבוצת החברים, דיברנו בלעג בהתחלה כי אנחנו רגילים להסלמות באזור, אבל מהר מאוד הבנו שמדובר במקרה אחר, רק שלא ידענו כמה אחר, וכשנותק הקשר עם גלי וזיו, זה היה בערך באותו זמן אצל כולנו”.
אלון: “גם אני מרגיש בדיוק ככה”.
עידו: “אנחנו מסתובבים בכל העולם ומספרים עליהם, ואנחנו מסבירים מה זה אומר לגדול בקיבוץ, ובקיבוץ כולנו משפחה אחת גדולה. החבורה שלנו ריפאה משהו קטן בכל אחד מאיתנו, וזו החבורה הכי מדויקת שהיה אפשר לבקש. המשפחה שלהם זו המשפחה שלנו, הם המשפחה שלנו, ואנחנו לא רואים את עצמנו כחברים. גלי למשל זה אחד האנשים היחידים שיש לו אישור לנסוע באוטו של אבא שלי, וזיוי הוא בן בית אצלנו. אנחנו לא מחשיבים עצמנו כחברים של חטופים, אלא אנחנו אנשים רגילים שרוצים את האחים שלהם בבית כמה שיותר מהר”.
אלון: “גלי וזיו שני האנשים הכי חזקים שיצא לי להכיר, ובסיטואציה הזו אני רק רוצה להאמין שהם חווים כמה שפחות רע”.
עידו: “תמיד צריך לדמיין שזה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו או מהילדים או ההורים שלנו. במקרה יצא שזה גלי וזיו, ובמקרה זה יצא כל החטופים האחרים, ובמקרה המשפחות שלהם חוות את הנורא מכל, וחשוב פשוט להיות שם בשבילן עד שהם יחזרו הביתה”.
התרעות פיקוד העורף