"בשבע וחצי בבוקר כבר בישרו על מחבלים בשטח ישראל. הערתי את איתי והוא קם מיד, הלך למחסן והתחיל להוציא את ציוד המילואים. לא הוא ולא אני ידענו להגיד מה יהיה בהמשך ולכמה זמן הוא יוצא מהבית, אבל היה לנו ברור שאנחנו בפתחו של סיפור מאוד מורכב. זה היה כל כך ברור שמשהו רע מתחולל בחוץ, ולכן כשהחברים מצוות המילואים הגיעו לאסוף את איתי, נתתי לו חיבוק חזק ובכיתי מאוד".
זו לא הייתה הפעם הראשונה של המשפחה הקטנה באירוע מילואים. ההתגייסות בצו 8 נמשכה לאורך 12 שנה במדינה שמייצרת מבצעים צבאיים כמעט באותה התכיפות שבה היא מעלה מיסים. "בעלי שירת במילואים מהיום שבו הוא השתחרר מהצבא הסדיר", אומרת ארבל מרינברג בפשטות.
"הוא מפקד צוות צלפים, והשירות במילואים חשוב לו. הוא אוהב את התרומה, את המדינה וגם את ההתפתחות בתוך צוות אורגני עם אנשים שמכירים שנים, צומחים ביחד ולומדים לעבוד במבנה משותף. אבל עד 7 באוקטובר המבצעים היו קצרים. שום דבר לא הכין אותנו למשהו כל כך ארוך ואינטנסיבי כמו חרבות ברזל".
זה התחיל בשלושה שבועות של אימון, ולאחריו שני סבבים נוספים, ארוכים, של תמרונים בעזה שנמשכו כחצי שנה. "כשמשרתים כחלק מחטיבה סדירה, המשמעות היא שחייל המילואים נחשב לוחם סדיר לכל דבר ועניין בזמינות, במשימות וגם במורכבות הלחימה", היא מסבירה. "אומנם היו הפסקות קצרות בבית, אבל הן היו בעיקר הסתגלות מחדש לסיטואציה והיו שם כעסים, עייפות וחרדת נטישה. מאז חודש יולי איתי בבית קצת יותר, וזו הפעם הראשונה שאני יכולה להגיד שאנחנו מרגישים יציבים, גם מבחינת ההסתגלות של איתי וגם מבחינת הילדות, שרואות את אבא שלהן ברציפות, ולא לחצי שבוע פה ושם".
קצה גבול היכולת
חן ואיתי בני 34 ("יש לנו יום הולדת באותו היום"), מתגוררים ברעננה והורים לשתי בנות קטנות שהיו בנות ארבע ושנה כשהמלחמה החלה - גילים מאתגרים למבנה משפחתי של אבא במילואים. איתי עבד כמנהל מכירות וחן כמנהלת מוצר. שירות המילואים המתמשך של איתי השאיר אותה לג'נגל לבדה בבית, עד שנשברה ועזבה את העבודה.
"זה היה בשלבים הראשונים של המלחמה", היא משחזרת. "הבנות לא היו במסגרות, והשילוב הזה של כניסה ראשונה לתמרון וחרדה לאומית ממה שקורה בחוץ, הביא את הלחץ והסטרס למקום מאוד קיצוני. פניתי לעזרה לרופא המשפחה והוא נתן לי כדורי הרגעה כדי שאצליח להירדם. היום אני אומרת, כל מי שמצליח למצוא את הרוגע והפורקן בטיפול תרופתי - אז יפה שעה אחת קודם, אבל בסופו של דבר כדורים זה מצב של הדחקה, ומה שבאמת עזר היה העשייה".
"צריך להבין שאין ספק לגבי המשימה, ואין היסוס לגבי ההבנה שזה צו השעה ושכולנו מתגייסים לסייע לשירות המילואים. אבל ככל שהמלחמה מתארכת, מתחיל להיות פה תחום חדש של המשפחה המגויסת שלא היה במלחמות ישראל הקודמות: ההורים, האחים, האימהות, הילדים, אפילו הנשים לשעבר, הופכים להיות חלק מאירוע המילואים, ובגלל אורך הלחימה זו כבר לא התגייסות טבעית וקצרה שאפשר להכיל אותה ולהתמודד מולה. זה הרבה יותר קשה ומאתגר ומשפיע על המשפחה ועל הזוגיות. להיות בת זוג של חייל מילואים שמשרת לאורך זמן זה אומר להתפצל לשתי מציאויות נפרדות, מקבילות, האחת בחזית והשנייה בעורף, וכשיש ביניהן מפגש, הוא טעון ומתוח".
"זה הביא למציאות עורפית במקביל למציאות הלחימה, כי הנשים בעורף מתחילות מיד להתעדכן בקבוצות הוואטסאפ, ושולחות מכתבים ותמונות דרך הרס"פ שיעביר ללוחמים לתוך עזה כי אין תקשורת טלפונית ישירה. זה השלב שבו מבינים שזהו, אין עם מי לדבר עד להודעה חדשה, ואין לדעת מתי זה ייגמר כי אין אופק".
"ופתאום, אחרי שלושה חודשים, גם לא פשוט להסביר לו את זה, כי זה שיח מורכב. אנחנו 17 שנה ביחד ופעם ראשונה שנקלענו לשיח כל כך מאתגר של מה הולך להיות עכשיו ושל המתח הזה בין המלחמה למשפחה".
"הבנתי שאני חייבת כלים, ולכן התחלתי טיפול שיעזור לי לנרמל את המציאות ואת הסיטואציה. זה גם השלב שבו התחלנו את הפעילות בפורום נשות המילואימניקים, כי הבנו את ההיקפים של המלחמה ואת הממדים וההשלכות שלה. זה היה השלב שבו החלטתי לנתב את התסכול והכעסים שלי לעשייה, והתברר שזו תרפיה במלוא מובן המילה. כי מה אי אפשר לעשות - אנחנו כבר יודעות, אבל ברגע שאת מבינה שאת לא לבד בסירה הזאת, ושזה קורה בעוד בתים ואצל עוד נשים וילדים, אז המחשבה של בואו נראה מה כן אפשר לעשות מאוד־מאוד מחזקת".
הראש מעל המים
"עדי שאלה, רק אני ככה? ופתחה קבוצת וואטסאפ עם 12 אימהות ואני בתוכן. התחלנו להתכתב קצת, ובערב כבר היו בקבוצה 900 נשים שפרקו תסכולים וקשיים, כי בעוד שלמשרת המילואים יש כתובת, למשפחה אין מישהו שלוקח אותה תחת חסותו. אני זוכרת שהסתכלנו על המספרים בקבוצה והבנו שמשהו גדול קורה וש־900 נשים מתוסכלות זה חתיכת כוח. החלטנו לעשות מעשה וכתבנו מסמך למשרדי הביטחון, האוצר והחינוך שבו תיארנו את האתגרים שעומדים בפנינו במישור הכלכלי, התעסוקתי והרגשי והוספנו דרישות והמלצות מה לעשות כדי שהמשפחה של משרת המילואים תצליח להחזיק את הראש מעל המים".
נכון להיום הפורום מונה כ־5,000 נשים. ארבל מרינברג ו־13 נשים נוספות מובילות אותו בהתנדבות. בשנה האחרונה הן קידמו מדיניות מותאמת לצרכים של משפחות משרתי המילואים, ויצרו בסיס למתווה מענקים ותמיכה הוליסטית שאומץ על ידי הממשלה. הן הקימו מערך מתנדבות ברשויות המקומיות, קידמו חקיקה בתחום התעסוקה כמו הגנה מפיטורים ומהוצאה לחל"ת לבני הזוג של המילואימניקים, הקימו אתר אינטרנט לטובת פרסום עסקים של נשות המילואימניקים ויצרו שיתופי פעולה עם חברות וארגונים במשק לקידום מענים עבורן.
"אגיד את זה הכי בוטה: הצבא צריך עוד לוחמים ולא אכפת לי מאיפה הם יבואו. לא אכפת לי אם האדם לומד תורה, אם הוא עם הילדים שלו מנדנד אותם בגינה או אם הוא נמצא בחו"ל. לנו כמשפחות המילואים שסוחבות את המלחמה הזאת לא משנה הסיבה ולא משנה מאיפה הם יגיעו. כמובן שהחרדים צריכים להתגייס, אבל לא רק הם. יש עוד המון אוכלוסיות שיכולות להתגייס, יש גברים ונשים בגיל שירות בריאים וכשירים שצריכים לקום ולהתנדב לצבא. אם נכי צה"ל מבוגרים נכנסו מתחת האלונקה, אז כל אחד אחר יכול.
"כשמדברים על מלחמת קיום ועל מחסור בלוחמים, אז צריך לפתוח את הדבר הזה מכל הכיוונים: צעירים עם בעיות שמיעה באוזן אחת, חיילים שממגוון סיבות יצאו ממאגר הלוחמים ועברו לסטטוס של פטור, חיילים עם הכשרה וניסיון שאין להם יחידה, כאלה שרוצים לחזור ומחכים חודשים בגלל בירוקרטיה, יש פה גודל שעה משמעותי, לא רק של החרדים".
"צריך לזכור שעלות מילואימניק למשק משמעותית מאוד לעומת לוחמים בסדיר שנכנסים למערכת ומחליפים אותם. כשחוק נותן לגיטימציה לפטור משירות בתקופת מלחמה כל כך משמעותית, זה מרגיז. אין לזה מילים. אי אפשר לשמוע את זה, אי אפשר לקרוא על זה, אני אישית לא רוצה לשמוע אנשים שמדברים איתי על הנושא הזה, כי זה כל כך מכעיס וטריגרי עבור המון משפחות".
זרקור על המשפחות
פעילותו הברוכה של פורום נשות המילואימניקים הגיעה גם לוועדה לבחירת מדליקה המשואות, וביום העצמאות האחרון ארבל מרינברג נבחרה להשיא משואה כנציגתו. קצין מיון ראשי היה זה שהמליץ עליה לוועדה לבחירת משיאי המשואה, "ואנחנו מודות לו שהוא בחר לשים זרקור על משפחות המילואים שהיו שקופות לגמרי".
"כשאנחנו נוסעים לטייל אנחנו חושבים על החטופים. כשאנחנו מבקרים חברים או יוצאים לפארק, אנחנו חושבים על המפונים, וכשקשה להיות לבד, אנחנו חושבים על בני הזוג ומפחדים עליהם ועלינו. אז כן, יש כרגע קושי ופחד ורגשות אשם, אבל ביום שהמלחמה תסתיים, הכל ייכנס למגירה ונחזור לחיינו הקודמים".
התרעות פיקוד העורף