"את גם לא מפסיקה לחשוב, מי מחזיק אנשים חפים מפשע בשבי? שנלקחו בצורה כזאת חסרת אונים? זאת הרי לא הייתה לחימה באמת, זה לא היה מקרה של חייל שנשבה. לכן המחשבה איך העולם מקבל את זה, מטלטלת. אני מרגישה שאנחנו באירוע שהוא מעל לטבע, אירוע תנ"כי. הרי לאף אחד לא נתפסת בהיגיון העובדה שישנם 101 חטופים בעזה. זה לא נתפס".
האמונה שאליה מתייחסת מירב כאמור נוכחת לאורך השיחה כולה. משפחת ברגר - מירב, בעלה שלומי וארבעת ילדיהם, התאומות אגם ולי ים, אחותם הקטנה בר ואחיהן הצעיר עילאי, היא משפחה חילונית מסורתית מחולון, אבל האמונה בבורא עולם, כפי שמסבירה מירב, תמיד הייתה שם: "תראי, גם על החולצה שלי כתוב: 'דרך אמונה בחרתי'. זה גם השומר מסך של אגם".
"שלושים יום אחרי שאמא שלי נפטרה עשינו סעודה", מספרת מירב, "הסעודה הייתה ביום חמישי ולמחרת, בשישי, אני חולמת על אמא. היא מבקשת לקחת אותי למשרד הפנים, להוציא לי תעודת לידה חדשה ולקרוא לי רחל. היום בדיעבד אני מסתכלת על זה כחלום נבואי. אבל אז, כשהתעוררתי וניסיתי לפענח אותו, הבנתי מיד למה היא רוצה להוציא לי תעודת לידה חדשה, זה התכתב לי עם המציאות. הרי הרגשתי שאני צריכה להיוולד מחדש בעולם הזה. אבל לקח לי רגע להבין למה היא רוצה לקרוא לי רחל. חזרתי לשורשים ולרחל אימנו. מיד נזכרתי בנאום השם לרחל: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ'.
"חשבתי שזה סימן מאמא שלי, שמבקשת ממני להפסיק לכאוב. אבל אז, עוד בעיצומו של האבל אגם נחטפה. ושלושה שבועות אחרי, בי"א בחשוון, ביום פטירת רחל אמנו, נפל לי האסימון. שכן זה, 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָֽם', ואני אוסיף, בעזרת השם גם בנות. הבנתי באותו היום שהאמונה נתנה לי את כל מה שאני צריכה בשביל הניסיון הזה. אם לא התהליך שעברתי, אני לא יודעת מאיזה מקום הייתי מתחילה את המסע להשיב אותה".
והמסע להשבת בתה ארוך ומפותל. כבר יותר משנה מירב עושה כל שביכולתה על מנת לחבק שוב את בתה. בין שבזירה הבינלאומית ובין שבישראלית. שוב ושוב היא יוצאת מאזור הנוחות שלה כדי להשלים את משימתה. אבל היא אומרת באופן ברור, אין צורך להשאיר את נושא החטופים בתודעה, הוא כבר שם, הגיעה העת למעשים.
לפני כמעט שנה, ב־26 בנובמבר 2023, שבה במסגרת עסקת החטופים אגם גולדשטיין־אלמוג ומיד צלצלה לשלומי, אביה של אגם. היה זה יום הולדתו, ואגם ברגר ביקשה ממנה, רגע לפני שחרורה, לצלצל אליו ולאחל לו מזל טוב. מירב: "אגם גולדשטיין גם סיפרה לנו שאגם שלנו שיערה שאמא שלה לא תתראיין בנושא. היא בהחלט מכירה אותי, זה לא המקום הטבעי שלי בכלל. הרי קיבלנו את התפקיד הזה בעל כורחנו, אבל זה מאבק של עם, של אומה, של העולם כולנו בעיניי, אפילו לא רק שלנו היהודים.
"לכן אני לא חושבת שהיא יכולה לדמיין שאני עושה את מה שאני עושה, אבל אני מאמינה שהאנרגיות, החוזקה והאמונה שאני נמצאת בהן מועברות לה בשידור ישיר וזה עוזר לה לשרוד ולהיות חזקה. היא אומנם רחוקה פיזית ואני לא יכולה לחבק אותה, או לדבר איתה, אבל הקשר איתה מאוד חזק. אני יותר קרובה אליה מאי פעם, אני חיה אותה וכמעט רק אותה, בכל רגע ושנייה. הנשמות של אגם ושלי מחוברות".
רק שלושה ימים לפני המתקפה הרצחנית של חמאס סיימה אגם את קורס התצפיתניות, ונשלחה לשרת במוצב נחל עוז. "הן מסיימות את הקורס ביום רביעי, וביום חמישי שלומי ואני לוקחים אותה לאורים, לסיפוח שלהן", מתארת מירב, "לנחל עוז היא הגיעה פיזית ביום שישי. אבל השיבוץ המקורי של אגם בקורס היה למוצב כרם שלום. שבוע לפני סוף הקורס שינו לה את זה. היא אמרה לי שמוצב נחל עוז הוא מוצב שהרבה רוצות להגיע אליו ושלוקחים לשם את הטובות ביותר, אבל היא רצתה להגיע לכרם שלום.
ואז, יומיים לפני שהן מסיימות את הקורס, המ"כית של אגם ביקשה שנשלח לה ברכה, ובגלל שאני יודעת ששינוי השיבוץ הצליח לטלטל אותה, אני חותמת את הברכה בכך שאני אומרת לה ש'במקום שבו אתה נמצא, שם הייעוד שלך'. ועם המשפט הזה מאמא, יומיים אחר כך, אגם נחטפה, כשהיא צריכה להבין מה זה לממש ייעוד מתוך מנהרות אפלות וחשוכות".
כשאני מבקשת ממירב לשוב לאירועי השבת ההיא, היא מסבירה שאת הסיפור יש להתחיל מיום חמישי, 5 באוקטובר. היום שבו הם נפרדו מאגם לקראת התפקיד החדש שלה. שכן, כששלומי ומירב שבים לחולון, מירב מתחילה להרגיש לא טוב. "ממש דופק לב מואץ, לחץ דם גבוה", משחזרת מירב. "אנחנו עוצרים בקניון, כי הייתי צריכה לקנות מתנה לחבר של עילאי, ואני מרגישה לא טוב. באנו מהר הביתה, חשבתי שאם אני אשכב, זה יעבור, אבל זה לא חלף, זה רק התעצם.
"פינו אותי באמבולנס לבית חולים ובאיכילוב, אחרי שעורכים לי בדיקות, מגדירים את זה כלחץ נפשי. אני מקבלת כדור הרגעה, כזה שמן הסתם אני לא לוקחת בדרך כלל וזה מפיל אותי עד שישי בצהריים. רגע לפני שבת אני מסתמסת עם אגם, היא עולה למשמרת הראשונה במסגרת החפיפה, ומכיוון שאני שומרת שבת, אז רק בירכנו אחת את השנייה, וקבענו שנדבר כשהיא תוכל. שלומי והילדים תכננו לנסוע אליה למחרת כדי להביא לה אוכל ולראות אותה. אבל אז קמנו בשש וחצי בבוקר לאזעקות".
כשמירב מדברת על תקווה ומעשים, היא מדברת על היכולת שלנו לערוך תיקון. מתוך כך, היא מובילה בימים אלה מיזם ביחד עם רותי לבייב־יליזרוב, מייסדת עמותת "שעשני אישה", שנקרא "אגם למען אגם".
מירב: "העמותה 'שעשני אישה' עוסקת בכל נושא הטהרה והמקוואות. לכן, כשאת שואלת אותי היום מה אפשר לעשות למען אגם, אני הייתי רוצה לפנות לנשים נשואות שטובלות במקווה ולבקש מהן לכוון את הטבילה שלהן למען אגם. גם מי שלא טובלת ולא שומרת על טהרה, אבל רוצה כן להתחבר לזה, יכולה להיעזר במיזם להדרכה. אני חושבת שגם אגם הייתה רוצה שנתחבר לרצון הבורא. לכן אני באמת חושבת שמי שתיקח על עצמה טבילה במקווה ושמירה על טהרת המשפחה, תאיר לאגם את הדרך הביתה. זה בידייך ובידי כל מי שתקרא את הכתבה".
"תודה הורים יקרים שלי על הכל", כתבה אגם באחת הפעמים, "לא מובן מאליו, אתם ה־מתנה שלי. אוהבת ומעריכה המון על הכל, אין כמוכם ולא יהיה. תודה, תודה, תודה, תודה, תודה. אגם".
"גם החיבור של אגם לכינור הוא מתוך המהות של הודיה. כינור הוא כלי של הודיה לבורא עולם", מוסיפה מירב ומספרת כי אגם מנגנת בכינור מגיל 8. היא למדה במגמת מוזיקה בקמפוס קריית שרת בחולון. בפסח האחרון מצאה המשפחה פתק בחדרה של אגם ובו כתוב: ״הייתי רוצה יותר לנגן ולשנות משהו חשוב״. ואכן, לצד הנגינה החליטה אגם ללכת למכינה קדם־צבאית. בסרטון שהייתה צריכה לשלוח למכינת ״גל״ בעכו, שבה למדה עד לשירותה, סיפרה שבני המשפחה שלה הם האנשים המשמעותיים ביותר בחייה.
"אני מקווה שהשנה הזאת תהיה מאוד משמעותית בחיים שלי", אמרה אגם בקולה. מירב: "היא דחתה את השירות הצבאי שלה למען המכינה, כי היא ילדה של חיפוש משמעות. היא רצתה להגיע יותר מוכנה לשירות הצבאי, עם יותר מה לתת". מירב אף מספרת על היומן שקיבלה אגם במתנה ממנה בגיל 19, שנקרא ״ברחבי השמיים״ ובו כתבה שהיא מבקשת ״אהבת חינם״.
התרעות פיקוד העורף