“הזמן עצר מלכת”
"בגלל אי־הידיעה הזו, כשהתחילו הדיבורים בחדשות על שחרור החטופים בעסקה, ושמענו על זה ברדיו, חששתי מאוד, כי לא ידעתי מה מחכה לי בחוץ, כשאשוחרר. לכן היה לי חשוב מאוד להשתחרר עם ספיר. לא ידעתי מי מהמשפחה שלי נשאר בחיים, ולא רציתי להיות לבד כשאני מגלה את החדשות הקשות. רציתי לפחות להיאחז במשהו.
"אני רק בנקודת ההתחלה של האובדן. אני לא מתפקדת ביומיום. אני זזה ומדברת, אבל אני לא באמת חיה. הזמן של החטופים, שכבר יותר משנה בשבי, אוזל. כשאני ושאר החטופים והחטופות ששוחררו בעסקה יצאנו אחרי חודשיים, אנשים אמרו ‘וואי, איך החזקתם מעמד?’. עכשיו, כשאני יודעת שסשה ושאר החטופים והחטופות כבר יותר משנה בשבי, זה מטורף ולא ניתן לעיכול."
“אנחנו עייפים, רצוצים ומוכים”
“מרגע ששוחררתי, אין לי שגרה, וזה משהו שקשה לי איתו קצת. בשבועיים־שלושה האחרונים, לקראת יום השנה לעסקת החטופים, המון אנשים פונים אליי ומבקשים שאבוא ואדבר. אני מבינה שאני נופלת תחת הקטגוריה של ‘אנשי ציבור’, ואני ממש לא הטיפוס הזה, בכלל לא ידעתי שאני כזאת. זה קשה לי. זה משהו שאף פעם לא שאפתי להיות, אף פעם לא רציתי. לא הייתי בוחרת בזה, זה קורה בנסיבות שהן כורח. אבל אני מרגישה מחויבות מאוד גדולה להגיד את מה שיש לי להגיד".
“הייתי בשבי חודשיים, ואת מה שאני עברתי אפשר לשרוד. אני מדברת רק בשם עצמי. הייתי באמת בתנאים טובים. היה אפשר לספק לי תנאים פיזיים טובים. היום אין לחטופים כלום. אני לא הרגשתי שאני בסכנת חיים בכל רגע נתון, והיום כל אחד ואחת מהחטופים והחטופות בסכנת חיים כל הזמן. אז בקטע הזה ברור שכל יום שעובר מגדיל את הסיכוי שעוד ועוד חטופים וחטופות ימותו. מבחינה ערכית ומוסרית, זו פשיטת רגל מוחלטת של המדינה, זה אות קין, זה ביזיון, זו בושה וזו בגידה בכל ערך של אנושיות ושל מוסר".
“אני יודעת שיש ציבורים בחברה הישראלית שיושבים עליהם כל מיני אירועים היסטוריים, אבל אני חושבת ששום אירוע במדינה לא משתווה לנושא החטופים והנרצחים ב־7 באוקטובר. זה הולך להיות פצע פתוח במשך שנים רבות קדימה, וכשזה יפסיק להיות פצע פתוח, זה יהפוך לצלקת נוראית. אני מרגישה שזו בגידה. פשוט ככה. די, סבלנו מספיק, שילמנו מספיק, נשפך מספיק דם. מספיק!”
התרעות פיקוד העורף