כבר שנה וחודשיים שנשיא להב, עו”ד רועי כהן מתרוצץ בכנסת מוועדה לוועדה ומנסה להביא לפתרון המציאות האבסורדית שאליה נקלעו העצמאים בדרום ובצפון. בריאיון מיוחד הוא מסביר מדוע עסק שנסגר לא ייפתח שוב, מתריע מפני גלישה למיתון, מאשים את הממשלה והאוצר בפתרונות קלים אך הרסניים ומסרב להאמין שמשבר המקדמות למילואימניקים עדיין לא נפתר: “לא היה פוליטיקאי אחד שטרח לתקן את זה בזמן”
רק בשבוע שעבר, באיחור של חודשים, דנו בכנסת בפיצויים לבעלי העסקים בצפון ובאזור חיפה והקריות. ועדיין המדינה, שהתעוררה (שוב) מאוחר מדי, ממאנת גם עתה להבין שכל יום שעובר ללא פיצוי הוא מכה נוספת לעסקים שנלחמים על מנת לשרוד.
עו”ד רועי כהן, נשיא להב (לשכת ארגוני העצמאים בישראל), כבר למוד מלחמות. הוא ישב בתשע ישיבות בכנסת עד שאושר הפיצוי הראשון במלחמת חרבות ברזל, וכמי שכמעט עשור נלחם עבור ציבור העצמאים ובעלי העסקים הקטנים הוא מבהיר: “ייאוש היא לא תוכנית עבודה, אבל חייבים להתעורר”.
קצת נתונים שכדאי להפנים: 55% מהתוצר העסקי במשק הישראלי מגיע מהעסקים הקטנים והבינוניים, שנפגעו פגיעה עמוקה במלחמה. בניגוד למה שניתן לחשוב, הפגיעה אינה מוגבלת לסקטור מסוים או לאזור גיאוגרפי מסוים, אלא משפיעה על כלל המשק. נכון לרגע זה, המשבר בענפים השונים נמשך ביתר שאת: בחודש יוני 2024 למשל נכנסו לישראל כ־96 אלף תיירים, לעומת יותר מ־300 אלף באותו חודש בשנה שעברה. ירידה זו משליכה על ענף האירוח ושירותי האוכל.
הפרה החולבת
“החשש הוא שהמשבר יוביל לסגירה של עד 80 אלף עסקים כבר בחודשים הקרובים”, מזהיר כהן. הוא מספר על עלייה חדה בבקשה של בעלי עסקים להלוואות. “מדובר בעלייה של 110% בתשעת החודשים הראשונים של המלחמה. זה מעיד לא רק על לחץ כלכלי מתמשך, אלא גם על קושי של העסקים לשמור על פעילות סדירה”.
איך אתה מסביר את זה שאחרי משבר הקורונה הגדול עדיין לא למדו פה את הלקח?
“חוסר היכולת לתת מענה בזמן אמת הוא לחלוטין אוזלת יד של הממשלה. הדבר הבסיסי באמנה שבין מדינה לאזרחיה בעת משבר נקרא 'נוהל לחיצת הכפתור', שאמור לתת מענה על הוצאות, הלוואות, דמי שכירות, ארנונה, שכר עבודה ומלאי. זה דבר טריוויאלי בכל מדינה מפותחת בעולם המערבי, אבל בישראל יש תמיד גרירת רגליים. עובדים פה בשיטת טלאי על טלאי, ומי שמשלם בסופו של דבר את המחיר הם אותם עשרות אלפי בעלי עסקים שמגיעים לשוקת שבורה ואין להם מנוס אלא לסגור את מפעל חייהם”.
שומעים כל יום על עסקים שנסגרים. אנחנו יותר משנה אחרי, ועדיין לא רואים את הסוף
“יותר משנה אחרי, ולא רק מסעדות ואולמות אירועים נסגרים אלא גם חנויות וחברות וכמעט כל מי שתלוי ביכולת לנהל עסקים כרגיל ולא יכול להתאים את עצמו למציאות של משבר. כל אלו משלמים את המחיר. אם זה תיירות ומורי דרך וענפים נוספים, שאפשר לתת להם מענה קריטי - רק צריך לרצות. אם עסקים בצפון היו במשך חודשים ללא מענה ורק עכשיו הכנסת הואילה בטובה לדון בנושא, זו בעיה. וגם אז, יש מי שמפוצים לפי הוצאות, כמו עצמאים ובעלי עסקים קטנים בחיפה, ויש כאלה - כמו בקריות - שיפוצו לפי מחזורים, כאשר רק כביש אחד מבדיל ביניהם. הדבר השרירותי הזה, שנעשה כאמור בשיטת טלאי על טלאי, הוא תעודת עניות לכל ממשלות ישראל בשנים האחרונות שרואות בעצמאים ובעסקים הקטנים פרה חולבת. כרגע להיות עצמאי במדינת ישראל זה בעצם להיות אדם בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום”.
מסתמן כי תקציב 2025 רק יעמיק את הבעיה
“הגזירות שבדרך יעמיקו את האי־֫שוויון, ורק שתביני מה אומר חוק ההסדרים לשנת 2025 על עצמאים ועסקים קטנים: הקפאת מדרגות המס תביא לפגיעה בעצמאים של בין 5,000 ל־7,000 שקל בשנה. זאת כתוצאה מהחלטה שלא מביאה בחשבון את אותם עצמאים בדרג הביניים שהכנסתם החודשית היא במקרה הטוב 15 אלף שקל.
העלאה רוחבית בדמי הביטוח הלאומי תגרום לעובד עצמאי לשלם כ־1,000 שקל יותר בשנה. זאת בנוסף לעליית המע”מ, שצפויה לייקר את סל הצריכה של המשק”. “הגזירות הללו”, מוסיף כהן, “שבדרך כלל מושתות על מעמד הביניים שנושא בנטל, הן בעצם גזר דין מוות להמון עסקים. לאנשים תהיה פחות הכנסה פנויה, יכולת הצמיחה במשק תרד, הצריכה תרד, הפריון במשק ירד, ובמקום להתעסק בתקציב בצעדים מחוללי צמיחה כל הניסיון הוא למצוא מהיכן לקחת עוד ועוד כספים והטלת גזירות על אנשים שנושאים בנטל היומיום”.
החלופה היא כמובן לצמצם הוצאות, כמו סגירת משרדי ממשלה וביטול כספים קואליציוניים. זה לא נעשה
“נכון כמו גם הכנסה של מגזרים שלמים למעגל העבודה, כמו המגזר החרדי והערבי. אפשר לייצר תוכניות מעודדות צמיחה ופריון כמו פחת מועט והורדת נטל הרגולציה והבירוקרטיה. פקידי האוצר מחפשים מתחת לפנס את מה שהכי קרוב והכי נגיש, ובסוף מגיעים למע”מ על הטיפים של המלצרים. זה באמת מה שיביא את השינוי במשק? למה לא הולכים למיקרוסופט או לגוגל ולחברות הגדולות, שלא משלמות מס במדינת ישראל ומנצלות את האזרח הישראלי שמשלם כסף בזמן שהרווחים מופנים לגיברלטר או אירלנד או לכל מקום אחר? מעמד הביניים הוא המגזר שהכי קל לפגוע בו”.
“מתעסקים רק בתפאורה ובכותרות”
לשכירים, מסביר כהן, יש את ההסתדרות, בעוד שלעצמאים אין מספיק כוח כדי להוריד את השלטר. “זה סקטור דומם, שמפוזר בכל רחבי הארץ. וכשגזירה יוצאת, היא אך ורק על ציבור העצמאים, כמו העלאת הארנונה. הפכנו להיות המקור הפשוט ביותר לצמצום הגירעון. ותראי, אני קם בבוקר למציאות שבה אנחנו לא מצליחים לקבל אשראי”.
נתוני האשראי מראים פגיעה די גדולה בעסקים הקטנים והבינוניים. על פי נתוני להב, 91.8% מהעסקים שהמחזור שלהם הוא מעל 200 מיליון שקל מקבלים אשראי, לעומת 5% מהעסקים הזעירים שהמחזור שלהם 2 מיליון שקל ו־31% מהעסקים הבינוניים שהמחזור שלהם הוא עד 25 מיליון. “תביני את הפער הבלתי מתקבל על הדעת: עסק שכרגע צריך אשראי ולא מקבל אותו, אז זה גזר דין מוות עבורו. אין לו יכולת לצאת מהמשבר".
משנת 1996 הוגשו 31 הצעות חוק שדיברו על אחת הסוגיות המשמעותיות לציבור העצמאים: דמי אבטלה. כמעט 30 שנה, ודבר לא קורה. כהן מסביר: “רוב מקבלי ההחלטות היו כל חייהם שכירים. הם התרגלו למצב שבו יש להם שכר כל חודש, והם לא מכירים את מסלול התלאות של עצמאי בניהול עסק. ברגע שאתה לא מבין את זה, אז השינויים תמיד קוסמטיים ולא שינויי עומק. לא הובילו תוכנית לטפל בעצמאי או בבעלי עסקים, אלא רק התעסקו בתפאורה וכותרות וספינים”.
לפיד הודיע בזמנו שהחוק הראשון אחרי שייבחר לראשות הממשלה יהיה דמי אבטלה לעצמאים, וזה לא קרה.
“אני לא מאשים רק אותו. אין פה ירידה לעומקם של דברים וניסיון אמיתי לבצע שינוי מבני לגבי עסקים. כמו שאמרתי קודם: כל הזמן מתעסקים בטלאי על טלאי, ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו במציאות שבה במקום לטפל בשורש הבעיה, שהוא הבירוקרטיה, הרגולציה, אשראי, מיסוי יתר וארנונה עסקית מטורפת - אנחנו נתקלים בחומה בצורה”.
משרתי המילואים העצמאים היו מהנפגעים הגדולים בשנה החולפת, האם יש הסדרה בנושא המקדמות שהם התבקשו לשלם?
“היה פה כאוס גדול, ומנגנון הפיצוי היה פיצוי בחסר. הוקמה קרן סיוע שעובדת יחד עם רשות המיסים והודיעו שיפתרו את נושא המקדמות. והנה, אם רצית בבואה של היחס כלפי עסקים ועצמאים: שנה שלמה, ואף אחד לא עוזר. אין פוליטיקאי אחד, שר אחד, שלא לדבר על שר האוצר או ראש הממשלה, ראש רשות המיסים או מנכ”ל הביטוח הלאומי. כולם הבטיחו שלא יקרה מצב שידרשו מעצמאי ששירת במילואים כסף בחזרה – ולא רק שמבקשים את הכסף, אלא מציעים לו הלוואה. רק אחרי לחץ תקשורתי העיקולים הפסיקו. ועדיין, למה לא לתקן את זה בזמן?”.
הדברים קיבלו השבוע משנה תוקף, כאשר אף אחד מנציגי משרד האוצר לא טרח להגיע לדיון בוועדת הכספים של הכנסת בנושא הפיצוי לעסקים. "זה ביזיון ויריקה בפרצופם של עשרות אלפי בעלי עסקים ושל 15 חברי הוועדה שדרשו את קיום הדיון", תוקף כהן. "היהירות והניתוק של אגף התקציבים חצו את כל הקווים האדומים".
“כאילו בן אדם יודע מתי תהיה רעידת אדמה”
ההטבות למשרתי המילואים, שניתנו לכל מי ששירת מעל 60 יום הסתיימו בחודש יוני האחרון. נכון לסוף נובמבר, עדיין לא מצאו דרך לתקן את ההטבה כדי לאפשר גם למשרתים בסבבים הנוספים לקבל אותה. “אז עובדים על זה עכשיו", אומר כהן, "אבל התחושה היא שכל מה שקשור לעצמאים אפשר להשאיר בצד ולחכות. רק אם יש ביקורת ציבורית, מטפלים בזה בדיעבד”.
כהן מסביר שהנטייה הזו נועדה לכך שציבור העצמאיים לא “יעבוד” על המערכת. “אם מחר בבוקר תהיה רעידת אדמה או מגיפה, נמצא את עצמנו שוב ללא מענה. ענפים שלמים מוצאים את עצמם בלי יכולת קיום, כי המדינה מסרבת לתת ודאות לציבור העצמאים. היא אומרת: ‘אנחנו יודעים לתת מענה בדיעבד, לא לפני, כי אז העצמאים יכינו את עצמם’. כאילו אדם יודע מתי תהיה רעידת אדמה. זה בלתי נתפס”.
“האוצר חייב להפסיק לראות בנו הוצאה אלא השקעה”, מסכם כהן. “הוכחנו את זה אחרי הקורונה, כאשר בתוך שלוש שנים הצמיחה גדלה והיו משרות חדשות והגדלת התוצר. אבל המדינה עדיין מסתכלת דרך החור בגרוש וממשיכה לטפל רק בחירום, לשים פלסטר על פצע מדמם ולהשאיר אנשים, כמו עכשיו בצפון, שלא מצליחים לשרוד”.
הפיצוי שניתן מדבר על חודשים מאי עד אוקטובר. נובמבר, שבמהלכו שוגרו בממוצע כ־150 טילים֫ מדי יום לעבר הצפון, עדיין לא נספר. “התחושה היא שיש שני עמים במדינת ישראל: עם של שכירים שיש לו הגנות סוציאליות, ועם של עצמאים שמופקר לגורלו. האוצר אומר: ‘אתה החלטת להיות עצמאי - קח את כל הסיכונים עליך’. אני אומר להם: אין בעיה, אבל יש שיקולים שהם לא בשליטתי. מתקשרת אליי בבכי בעלת סטודיו שהתחייבה שנה קדימה, קנתה ציוד, השקיעה, ההורים שילמו לה על תחילת ספטמבר ועכשיו רוצים את הכסף בחזרה. אז היא נשארה עם הארנונה והשכירות, ואף אחד לא רואה אותה. היא אשמה שאי אפשר לקיים חוגים?”.
סיומה של המלחמה לא נראה באופק, וההתמודדות האמיתית תגיע ללא ספק ביום שאחרי
“אם המדינה לא תשכיל לבוא עם תוכנית רב־שנתית לתמיכה בעסקים בצפון ובדרום ולהחיות מחדש את האזורים האלו, נמצא את עצמנו עם פילים לבנים. לא יהיה מי שייכנס לנעלי העסקים האלו, אם לא יהיו תמריצים ולא תהיה השקעה ואם לא יבינו שכבר עכשיו, ברגעים אלו, צריך להיערך ליום שאחרי ולגרום לכך שהעסקים ירגישו שיש להם אופק. אחרת, אין פה תקווה ואין סיכוי לעסקים הללו לחזור”.