"הבטחתי שיהיו לו חיים מאושרים והוא לא יגדל לתוך בית של שכול ועצב"
"אני קולטת עכשיו בכמה רגעים אמיר לא נכח בשנה האחרונה. עברתי כל כך הרבה בשנה הזו, אבל אני עדיין מרגישה ש־7 באוקטובר היה אתמול", אומרת נעים. "יש גם את ההבנה הבלתי נתפסת שהוא לא יהיה, והמחשבה שיש לי את כל החיים לעבור בלעדיו רק מחמירה את הקושי. ככל שהזמן חולף זה רק נעשה יותר קשה. הגעגוע רק מתעצם".
ב־2 באפריל ילדה שחר את בנם הבכור. היא קראה לו רפאל. "זה לא קל בכלל", היא מודה. "זה יותר קשה ברגעים השמחים. תמיד עצוב וקשה, וכשיש רגעים שמחים ואני מבינה שהוא לא שם לחלוק איתי אותם, החוסר שלו ממש מורגש. זה הורגש בבדיקות, בצילומי ההיריון, ברגעים הפשוטים שכל זוג אמור לחוות ביחד, וכמובן שגם בלידה ואחריה".
כששוחחנו לראשונה, היא הייתה בחודש החמישי להריונה ואמרה: "עד כמה שמרגש ומשמח אותי שעומד להיוולד לנו תינוק, ואני שמחה שאמיר השאיר לי את המתנה הזו ויש למה לצפות - נורא מבהיל לחשוב כמה דברים אצטרך לעבור בלעדיו. אני לא מתכוונת לזה במובן הפרקטי, אלא הרגשי, כי הילד הזה הוא משהו שחלמנו עליו ביחד ויצרנו אותו ביחד, וזה מבהיל ומפחיד שזה הולך להיות בלעדיו".
עכשיו היא אומרת: "אמיר חסר לי בכל דבר. אני מסתכלת על רפאל ואני לא מאמינה שהוא לא יכיר את אמיר ושאמיר לא יכיר אותו. זה קשה מאוד, אבל אני מוקפת בכל כך הרבה משפחה וחברים, שלא נותנים לי להרגיש לבד לרגע. אני באמת רוצה להאמין שאמיר מלווה אותנו מאיפה שהוא נמצא, הוא שולח לנו אינסוף סימנים לכך, וזה מחזיק אותי".
עם פרוץ המלחמה פונתה שחר מביתה בקיבוץ ארז. בינתיים תושבי הקיבוץ חזרו לבתיהם, אבל היא עדיין לא מסוגלת. "אני לא יודעת אם באמת בטוח שם", היא אומרת. "אני לא יודעת אם אי פעם יהיה בטוח שם. אין לי את אמיר, אז לעולם לא ארגיש באמת בטוחה בקיבוץ".
היא מתגוררת עם רפאל בן השבעה חודשים בדירה באשקלון, שם גם נמצא הפעוטון שלו. "זו שגרה חדשה", היא אומרת. "אמיר חלק מהבית, חלק מאיתנו, חלק ממני וחלק מרפאל". בכל ערב, כשהיא משכיבה את רפאל לישון, היא לוחשת באוזנו "אמא ואבא אוהבים אותך", ומוסיפה בשקט, "שיהיו לך חלומות נעימים".
"אני מראה לו תמונות של אמיר, מספרת לו על אבא שלו הגיבור. סרטונים עוד לא הראיתי לו, אני בעצמי לא מסוגלת לראות אותם. לפני שאנחנו הולכים לבקר את הקבר של אמיר, אני אומרת לו שאנחנו הולכים לאבא עכשיו. בטוח שהוא קולט משהו. יש קושי בהתמודדות, גם קושי טכני, אבל אני לומדת לתפעל את הסיטואציה. רפאל הוא כל מה שחשוב לי עכשיו, הוא הביא איתו אור ענק בשבילי, בשביל המשפחה ובשביל החברים. הבטחתי לעצמי שיהיו לו חיים מאושרים והוא לא יגדל לתוך בית של שכול ועצב. זה לא יהיה המצב פה. יהיה לו בית שמח ומאושר, והוא יקבל את הכי טוב שאפשר".
"מערבולת של רגשות שקשה לתאר"
"עברתי כל כך הרבה דברים מאתגרים בשנה הזו. מערבולת של רגשות שקשה לתאר. עצב, שמחה, תסכול וגם גאווה", אומרת שוש חובלאשוילי, אלמנתו של רס"ן אבי חובלאשוילי ז"ל. "אני יודעת שעברה שנה, אבל אני מרגישה כאילו לא עבר יום. זה דיסוננס מטורף".
ב־7 באוקטובר נפל אבי, סמג"ד קרקל, בקרב מול מחבלים בקיבוץ בארי והותיר אחריו את שוש, שהייתה אז בהיריון בחודש הרביעי, ואת בתם רומי אור, שהייתה בת שמונה חודשים. "שבועיים לפני שנפל בקרב אבי גילה שייוולד לנו ילד שני", סיפרה שוש בריאיון ההוא. "הוא התרגש וזרח מאושר. רצינו חמישה ילדים וכבר קנינו בית חדש עם חמישה חדרים. עכשיו הבית ריק, בלעדיו".
שבוע לפני שנפל היו שוש ואבי בבדיקה שגרתית, שמעו את הדופק של התינוק בפעם הראשונה. "כשאני הולכת לבדיקות היריון ורואה נשים שמגיעות עם הבעלים שלהן, זה צובט לי בלב, כי אני גם רוצה שאבי יבוא איתי", אמרה לנו אז.
ב־7 במאי, בדיוק שבעה חודשים אחרי שאביו נפל, נולד אימרי אברהם. "אימרי נולד בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל", היא מספרת. "זה תרחיש שלא דמיינתי לעצמי. המועד המשוער ללידה היה שלושה ימים אחרי יום הזיכרון והייתי ממש עסוקה בלא ללדת ביום הזיכרון. את הברית עשינו ביום העצמאות, שזה הכי מסמל את אבי, והכי סימבולי שיכול להיות".
"היא מראה לי כמה שהזמן עובר. היא מנכיחה לי את העובדה שהחיים נמשכים לצד הכאב"
״אני מרגישה כל הזמן את החיבוק החם של עם ישראל, מכל גוני הקשת, ופשוט מדהים כמה אהבה שולחים לנו", אומרת רויטל שמיר. ״אני מתפללת שנשמור על האחדות שלנו, כי העם שלנו באמת מסוגל ויכול לזה. זו גם הייתה הצוואה האחרונה של מוטי".
בעלה מוטי שמיר ז״ל היה קצין לוחם בסיירת גולני. הוא נפל ב־7 באוקטובר בקרב מול מחבלים בקיבוץ רעים בזמן שחילץ פצועים. רויטל הייתה אז בחודש החמישי להיריון השני שלה. בנם הבכור לביא היה אז בן 4 וחצי.
"אני נעה בין המוות לבין החיים", סיפרה לנו רויטל בריאיון ההוא. "בסוף יש לי חיים בתוך הגוף ואלו החיים של מוטי, החיים שמוטי נתן לי ולילדים שלו. אני נאחזת בזה וזה מחזק אותי. גם ההמשכיות עוזרת לי".
"אני לא מרגישה שעברה שנה", אומרת רויטל כיום. "נשארתי עדיין ב־7 באוקטובר. כשאני אומרת למשל ׳ביולי האחרון׳, אני מתכוונת ליולי 2023 ולא לזה שהיה השנה, כי הזמן בשבילי עצר מלכת״.
"איך מוטי הפסיד אותה, איך הוא הפסיד את הגדילה של לביא, הוא הפסיד את המשפחתיות, את היחד שלנו. מוטי היה עף על אורי. אני רואה בחלומי אותו בשמחת תורה, מרים את לביא על הכתפיים שלו, אורי נמצאת במנשא והוא רוקד איתם בשמחה גדולה, כמו שמגיע להם ולו״.
"אני רוצה שהמילה הראשונה שגילי תגיד בחייה תהיה 'אבא'"
לוחם האש רס"ר רועי משה ז"ל מאשקלון, ששירת כסגן מפקד צוות בתחנת כיבוי באר שבע, נרצח בהיתקלות עם מחבלים ב־7 באוקטובר בדרכו לביתו לאחר סיום משמרת. הוא הותיר אחריו את בתו דניאל (10), בנו הראל (8) ואת אשתו לינור, שהייתה אז בהיריון מתקדם.
"אחרי שתי הפלות רצופות, רועי התרגש וציפה לילדה הזאת", סיפרה לנו לינור בריאיון שהתנהל כשהייתה בחודש התשיעי להריונה. "באוגוסט עשיתי עם אחותי התאומה, שגם היא בהיריון באותו שלב כמוני, מסיבה לגילוי מין העובר. כשחזרנו מהמסיבה, רועי אמר לי: 'לינור, זה השם. סגור. נעול. את לא אומרת אותו לאף אחד עד הלידה'. הוא נתן שם ולא הסכים להתווכח. הוא בא איתי לכל הבדיקות הרפואיות, היה מג'נגל את משמרות הכבאות לפי הבדיקות כי היה חשוב לו להיות נוכח״.
ב־10 בינואר האחרון היא ילדה את גילי. ״רועי בחר לה את השם 'גילי', כי הוא שם מלא משמעות שמסמל שמחה, והיא באמת ילדה שמחה ומשמחת את הסביבה, ויש לזה גם פירוש בתנ"ך של הגאולה, שבעזרת השם נזכה לה בקרוב", אומרת לינור כעת.
"גילי דומה לרועי מבחינה חיצונית. למרות שעברה כבר יותר משנה, אני מרגישה שאני עומדת והעולם זז סביבי כמו בכביש מהיר. השנה עוברת, חגים עוברים ואנחנו באותו מקום, עדיין לא מאמינים, לא מעכלים ולא משלימים. אני לא מקבלת ולא מאמינה שרועי איננו. כל הבית מלא בתמונות של רועי, ואני מראה לה אותן כל הזמן. כשאנחנו לבד, אני מספרת לה עליו. אני רוצה שהמילה הראשונה שגילי תגיד בחייה תהיה ׳אבא׳״.
אחרי שרועי נרצח, עזבה לינור את אשקלון ועברה להתגורר ליד הוריה במושב שחר. ״אני לא מסוגלת לחזור לאשקלון בלי רועי. אין לי מה לעשות שם. אשקלון זה רועי, ורועי זה אשקלון״, היא מסבירה.
"אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי, כי זה יכול לגרום לי לשקוע"
״כל עם ישראל מרגיש על בשרו שקורה פה משהו גדול, ועוד יגיע היום שבו נראה שהכל מכוון, והכל לטובה. אלחנן חי אומנם רק 29 שנים, אבל אלו היו חיים מלאים ומאושרים עם הספק של לפחות פי שניים משל אדם ממוצע. הוא באמת זכה לנצל את החיים עד תום. מנחם אותי לדעת שיש לנו בת בדרך בעזרת השם, אני מקווה שגם היא תזכה באופי המיוחד שלו והמידות הטובות, ושתמשיך להפיץ את האור ואת המורשת שלו".
"אני מרגישה שהילדה הזאת נולדה עם תפקיד", היא אומרת. "השם שלה 'אורי' הוא בלשון ציווי. היא נדרשת להביא אור, להוסיף אור, להגדיל את האור בעולם. היא הביאה איתה המון אור ושמחה כשהיא נולדה. ההיריון הזה היה מתנה אחת גדולה משמיים, מעין תקווה למשהו טוב, שעזרה לי להתמודד עם הכאב והאובדן. אחרי הלידה מצאתי את עצמי עסוקה מאוד בטיפול ובדאגה למתוקה, וכשאתה עסוק באחרים ונשאב לעשייה, אז יש לך פחות זמן להתאבל ולהיכנס לדיכאונות. השם השני שלה 'אריאל' הוא על שם אביה, אלחנן אריאל. 'אריאל' הוא גם אחד משמותיו של בית המקדש, ואנחנו בתפילה שהיא באמת תביא הרבה אור ועוצמות, ושבית המקדש בעזרת השם ייבנה במהרה ונגיע לגאולה שלמה".
"החשש הגדול שלנו בתחילת המלחמה בתור עם, בתור אזרחים, זה שנחזור לאותו לופ שהיה במבצעים קודמים, שמתחילים ולא מסיימים, שמכבים שריפות על מנת ליצור 'שקט וביטחון' מדומים. תפיסת המציאות הזו התקיימה יותר מדי שנים ואפשרה את המצב הנורא שהגענו אליו ב־7 באוקטובר, ולא רק ברצועת עזה ובלבנון אלא גם בתוכנו, ביהודה ושומרון. האויב הוא בדיוק אותו אויב ומסוכן לא פחות.
"כיום התחושה שמורגשת היא שבמלחמה הזאת משהו גדול קורה, סוף־סוף מבינים מי האויב האמיתי ומה הוא באמת רוצה לעשות לנו. ׳ניצחון מוחלט׳ זה המוטו שמלווה אותנו ומחדיר בנו את האמונה בצדקת הדרך, ושאת הרוע צריך לעקור מהשורש. רק חשוב מאוד שנהיה מאוחדים, שנאהב את האחים שלנו ונדע לקבל אחד את השני גם אם הם חושבים או נראים קצת אחרת, כי רק ביחד ננצח".
התרעות פיקוד העורף