במשך שנה וחודשיים נמצאו כיתות הכוננות באזורי קו העימות הסמוכים לגבול עם לבנון בדריכות מתמדת, כשירי חיזבאללה לעבר היישובים לא פסק, ולצידו החשש מחדירת מחבלים. עכשיו, עם הפסקת האש ל־60 יום, כיתות הכוננות משנות היערכות, אבל לא מורידות דריכות.
מלווים תושבים עד הדלת
גם התושבים מתבקשים בינתיים לנוע אל הבתים ומהם, ולא להסתובב בשטח שחלקו עדיין לא נסרק. “אחד הדברים העיקריים שמנחים אותנו כשתושב מגיע הביתה לראשונה, הוא ללוות אותו עד דלת הבית, ולפעמים גם לפתוח לו את הדלת כי היא כבר לא נפתחת במפתח, גם כשהבית לא נפגע", שושני מספר.
“בעיקר חשוב לנו לתת לו את הרגעים האינטימיים לראות בשקט את הבית, מראה לא פשוט, בלי שאנשים מבחוץ יסתכלו עליו או יצלמו אותו. אנחנו לא רוצים ליצור אצל התושבים תחושה של ‘חיות בכלוב’, שמישהו מביט בהם במצב הזה. חשוב להדגיש שמבחינתנו הפסקת האש היא בדיוק כשמה, הפסקה. אנחנו לא יודעים כמה זמן היא תימשך, זה לא בידיים שלנו. אז כרגע יש תקופה שבה אנחנו מאפשרים לאזרחים לבוא לבתים שלהם וגם לסדר אותם לקראת חזרה אפשרית. אבל אנחנו לא רוצים שהם יחזרו לגור בבתים כי זה עדיין מסוכן.
:כשתיגמר הפסקת האש, ותתקבל החלטה שמחזירים את התושבים, אנחנו רוצים שהתשתיות יהיו מוכנות. כרגע קשה מאוד לגור במטולה, גם למי שהבית שלו תקין, כי הכבישים עדיין לא תקינים, מערכות החשמל לא תקינות, הביוב והניקוז לא תקינים, אין קופת חולים, אין סניף דואר, ובכלל, היישוב לא במצב של לקבל תושבים. אבל אנחנו עובדים עם המועצה המקומית כדי לשקם כמה שיותר".
״האתגרים שלנו היו תוך כדי תנועה: להתקין מצלמות בשטחים בעייתיים, לחלץ אנשים תחת אש, לכבות שריפות, לתחזק מערכות חשמל שקרסו. למדנו להפעיל מערכות רחפנים שנתנו לנו שליטה מלמעלה. זה הכלי היחיד שיכול לספק לנו תמונת מצב בלי להיחשף ולהיפגע מהאש שנורתה. עברנו הרבה מאוד דברים, ואנחנו עדיין לומדים אותם. לדעתי, באיזשהו מקום כתבנו את ‘תורת ההפעלה’ של אירועים כאלה לעשרות השנים הבאות".
נשארים בכוננות שיא
״בין שזה עדר בקר ובין שמטעי אבוקדו – אנחנו היינו צריכים לטפל בהם כשהתושבים פונו מבתיהם. הירי של חיזבאללה נועד לפגוע לא רק בנו, פיזית, אלא גם בחקלאות שלנו. ככיתת כוננות נאלצנו להתמודד עם שריפות גדולות בשטחי המרעה שלנו. עברנו השתלמויות, הבאנו ציוד כיבוי אש, וזו נהייתה המציאות שלנו".
״גם המשפחה שלי לא תחזור עד תום הפסקת האש, מלבד ביקורים בסופי שבוע או לילה בבית. הכל צריך להיות בעדינות. אנחנו רוצים לראות שהפסקת האש הזו יציבה, ולדעת שיש לנו קרקע יציבה לחזור אליה. שלא יהיה ספק, אנחנו נחזור הביתה בוודאות, אבל זה תלוי בביטחון, בזה שנוכל לשדר שגרה מסוימת לילדים, ובנפש שתהיה מוכנה לחזור".
“יש אזעקות כל יום או יומיים ושריפות רבות בקיבוץ ובמושבים הסמוכים, ככה שכיתת הכוננות נאלצה להתמודד עם הרבה אתגרים. בחצי השנה הראשונה למלחמה גם כוח שיטור וכוח כיבוי אש לא יכלו להיכנס לאזור שלנו בגלל שכל הדרכים היו חסומות ומופגזות, אז מצאנו את עצמנו גם ככוח שיטור, גם ככוח כיבוי אש וגם כלוחמים, כשכל התמונות של 7 באוקטובר עוברות לנו בראש. זה מכניס אותך לסרטים, אבל אנחנו מוכרחים לעשות את זה, כי אם לא אנחנו, אין מי שיעשה. תקרא לזה ציונות, תקרא לזה הגנה על הבית – אבל זו תפיסת העולם של כולנו".
״אני מרגיש שלמדתי את כל המקומות בקיבוץ הגדול שלנו בעל פה, מה שלא היה קודם, ככה שאני יודע להגיע לכל נקודה מיד. גם ההיכרות של הצבא איתנו מאז 7 באוקטובר טובה יותר. מעריכים אותנו יותר, ואני חושב שזה חשוב להמשך כי ברגע שתפרוץ מלחמה אנחנו צריכים לעבוד יחד ולהכיר זה את זה, ולא שכל אחד כאן יצא עם הנשק להילחם בלי תיאום עם כוחות הצבא. בכל מקרה, אנחנו ערוכים לכל תרחיש".
התרעות פיקוד העורף