הפסטורליות הזו, המתעתעת בשלוותה, מספרת את סיפורו של יישוב שנאבק להחזיר את התושבים לביתם ולחיים שבהם נוף הגליל אינו רק יפהפה, אלא גם בטוח. כל שקיעה מעל ההרים מזכירה להם לא רק את יופיו של האזור אלא גם את שבריריות הביטחון שלהם, כשהם נאלצים לתהות אם תחושת השלווה תוכל לחזור באמת, או שמא תישאר בגדר חלום רחוק.
השקט המדומה
אנחנו מתקרבים לשער היישוב, ואיציק מצביע על תשתיות שבורות, כבישים שניזוקו במהלך המלחמה ומדרכות שקרסו. "הנזקים כאן עצומים ודורשים עבודת שיקום יסודית. זו לא רק שאלה של תיקון פיזי – זו שאלה של איך מחזירים את תחושת הביטחון לתושבים. בלי זה, אין סיכוי שאנשים יחזרו".
איציק מדבר בפתיחות על מה שהוא מכנה "השקט המדומה". "אנחנו למודי ניסיון עם חיזבאללה", הוא מסביר. "הם תמיד מוצאים דרך לחזור. בעבר, אחרי מלחמת לבנון השנייה, הם שיקמו את הכפרים שנהרסו על ידי צה״ל, התחמשו מחדש, ובנו מערכים התקפיים – מנהרות, מחסני תחמושת ואמצעים שלא היו בעבר״. הוא עוצר כדי להציג תיעוד בטלפון הנייד שלו: "כאן, לפני ה-7 באוקטובר, רואים את המחבלים עומדים על הגדרות, חופרים קרוב לגבול, בונים עמדות תצפית שממש משקיפות על היישוב שלנו. אמרנו לצבא שזה קורה, אבל התגובה הייתה שהכול תחת מעקב. האמנו במערכת הביטחון, אבל טעינו לחשוב שזה מספיק".
התחושה של איציק ברורה – הפסקת האש אינה מביאה איתה שקט אמיתי. "אם ההסכם יהפוך לקבוע, חיזבאללה יחזור לכפרים, יתחמש ויתארגן מחדש״, הוא מזהיר. "הם חטפו מכה קשה, אבל הם יחזרו, וזה רק עניין של זמן. השקט המדומה הזה הוא בדיוק מה שמוביל לאירוע הטבח הבא".
עוד מתאר את התחושות והאווירה במושב בנקודת הזמן הנוכחית: "בכל התקופה של המלחמה, במושב נשארו כ-15 תושבים בלבד, רובם מבוגרים, שהחליטו להישאר כאן מתוך אידיאולוגיה - למרות התנאים הקשים. הם עברו ימים ללא חשמל והתמודדו עם אתגרים רבים, אך זו הייתה בחירתם. גם כיתת הכוננות פעילה, אך עד כה איש לא שב ליישוב בעקבות הפסקת האש. אנחנו נמצאים כ-200 מטר אווירי בלבד מהגבול, וכרגע הפסקת האש מורגשת כשברירית מאוד – צה"ל ממשיך להפגיז באזור, והצד השני מבצע הפרות ומבחן מתמשך לנחישות של צה"ל. מספיק אירוע אחד קטן שייצא משליטה, והמצב עלול להתלקח שוב".
איציק מתאר את הכאב על המשפחות שעזבו לצמיתות. "רוב אלו שעזבו הן משפחות צעירות. הרבה מהן עברו לנהריה, חיפה והקריות. איך אפשר לבקש מהורים צעירים לסכן את הילדים שלהם כשאין שום תחושת ביטחון?", הוא מוסיף, "לנו אמרו במשך שנים שאין מנהרות, שהחששות שלנו מופרכים. עכשיו, אחרי שמצאו אחת, איך נוכל לסמוך שאין עוד?".
הכפרים שמעבר לגדר – איום מתחדש
כשאנחנו מתקרבים לאזור שבו היו בעבר טנקים שחנו כחלק מהגנת היישוב, איציק מזכיר את הכפרים שמעבר לגדר. "אני אומר לך בפירוש, אלה לא אזרחים תמימים. הם מתנהלים באזרחי, אבל בשעת פקודה הם עולים על מדים. הכפרים שנהרסו צריכים להישאר ריקים. אסור לתת להם לשקם את עצמם שוב, כי זה מה שיקרה – בדיוק כמו ב-2006. תוך שנה-שנתיים הם יקימו מחדש את כל התשתיות ויחזרו לפעול נגדנו".
בעודנו משוחחים, איציק מתאר את התחושה הקשה שחווה כתושב ותיק ואב לשתי בנות. "אני לא ישן בלילות. אני חושב על הבנות שלי, על העתיד שלהן. אני לא יכול לסלוח לעצמי אם אגיד להן לחזור למושב בבטחה ואז תהיה חדירת מחבלים למושב״, אומר. ״כשהייתי בסיור בעוטף עזה - חזרתי משם מזועזע לגמרי. ראיתי זוועות, ומיד קישרתי את מה שראיתי לצפון - ואמרתי לעצמי ׳השם ישמור, מה היינו צריכים לעבור׳. חווינו נס וניצלנו במקרה. כל השאלות – איך חוזרים, איך מבטיחים ביטחון – אין עליהן תשובות ברורות. הכול מתנהל בחוסר סדר. אין כתובת אחת לפנות אליה, ואין מי שידבר איתנו באופן ישיר".
איציק עוצר לרגע ומתבונן על הנוף הירוק שמסביב. "זה מקום פסטורלי, אבל זו פסטורליות מתעתעת. כל רגע השקט הזה יכול להפוך לגיהינום. זה מה שאנחנו יודעים, וזה מה שמקשה עלינו לדמיין חזרה לשגרה אמיתית".
דרישה ברורה – אזור חיץ
"הפתרון היחיד שאני רואה הוא שטח מפורז לחלוטין", אומר איציק בנחישות. "בלי זה, כל מה שנעשה פה יוביל רק לעוד שקט מדומה ולבסוף לעוד עימות. אנחנו דורשים את זה כדי להחזיר את החיים למסלולם ולתת לתושבים סיבה לחזור הביתה. אני מקווה שמישהו יקשיב לנו, כי אחרת – אני לא רואה עתיד התיישבותי ברור לזרעית".
ללא גדר הפרדה
לין מספרת על חייה בשנה האחרונה - תחת אש: "לא פחדתי, כי אני סומכת על אלוהים – והצבא מבחינתי הוא כלי של אלוהים. אין לנו ממ"ד בבית, ולא נקטתי שום אמצעים מיוחדים. כשהיו אזעקות, המשכתי בעיסוקים שלי כרגיל. אמרתי לעצמי, מה שיהיה – יהיה. זה לא בידיים שלי. נשארתי בבית - בתקווה שהכול יהיה בסדר".
"עברתי בזרעית מלחמות רבות. אני בת 77, והיו ימים שאפילו אירחתי חיילים צד"לניקים בבית שלי. כשעלינו לזרעית, בשנת 1967, לא הייתה גדר שהפרידה בין לבנון לישראל. כביש הפריד בינינו. בכביש שמולנו עבדו לבנונים בשדות, שהיו מחייכים אלינו ומנופפים לשלום. רק כשהרדיקלים החלו לחדור ללבנון - התחילו להציב גדרות", נזכרת. "אני שואפת לשלום – שלום עם הלבנונים עצמם, אבל לא עם חיזבאללה. הלוואי שחיזבאללה ייעלם מהאזור וייתן לכולנו לחיות בשקט", היא מקווה.
אין נפש חיה
רינת מספרת על הדרך לזרעית. "הכבישים, שבדרך כלל מלאים ברכבים ובתנועה, הרוסים לחלוטין – טנקים וציוד צבאי השאירו את חותמם. ככל שהתקרבנו למושב, היה ברור שמשהו נשבר, כאילו החיים נעלמו מהמקום. הטבע השתלט. נסענו ברחבי היישוב ולא ראינו נפש חיה. הפרות, שבעבר היו נשארות מחוץ ליישוב, נכנסו פנימה, רמסו גינות והרסו גדרות. זו תמונה קשה – לראות את הבית שהיה לך ושהשקעת בו כל כך הרבה, כשהכול הפוך ומוזנח".
כשהגיעה רינת לביתה, התחושה הייתה קשה מנשוא. "הגינה שלנו, שהייתה מטופחת ויפה, נראית כמו שדה קרב. הפרות אכלו את הצמחים ורמסו את הקרמיקות בגדרות. בתוך הבית, המצב היה גרוע עוד יותר – טיל פגע במרפסת, וכל מה שהיה שם – השולחן, הציוד – נהרס. התריסים התפרקו, הטלוויזיה נתלשה מהמקום, והבית כולו התמלא בקורי עכביש, אבק וחרקים. פתחתי את המקרר וראיתי שמה שהיה בו רקוב לחלוטין, מלא בתולעים, עם אוכל מחג סוכות שעבר. הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת, ושום דבר לא נותר כשהיה".
רינת מתארת את תחושת האובדן. "מרוב שאני בשוק ובהלם מאיך שנראה הבית שלי והמושב כולו, ביקשתי אישור לעבוד מרחוק ולא להגיע פיזית לעבודה. אני לא אצטרך רק לנקות את הבית, אלא להחזיר אותו לחיים ממש. מדובר בפרויקט ענק. יש לנו בית גדול, מלא בפריטים ייחודיים ואוספים משפחתיים, והכול מכוסה באבק ולכלוך של יותר משנה. זה נראה כמו בית רפאים. לא ברור מאיפה מתחילים. ייקח לנו לפחות חודש לשקם אותו".
מגדל תצפית של חיזבאללה מול הבית
מעבר לנזקים הפיזיים, התחושות הקשות נובעות גם מחוסר הביטחון. "במשך כל חיי חייתי פחות מקילומטר מהגבול. מהבית שלי - היה אפשר לראות מגדל תצפית של חיזבאללה, וכל מי שהגיע להתארח אצלנו שאל איך אפשר לחיות כך. תמיד עניתי שאנחנו לא מפחדים, זה היה נראה לנו נורמלי, אבל בשנה האחרונה המצב השתנה. אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר ואחרי כל מה שהתגלה בדרום לבנון, ברור לי שהיינו על הכוונת. העובדה שלא קרה לנו כלום - היא נס. לא היה נשאר מאיתנו זכר בכלל - מושב זרעית ידוע כיעד לכיבוש של חיזבאללה. אני לא מצליחה לשחרר את התחושה שהסכנה עדיין כאן".
"בשנים האחרונות התלוננו על רעשי חפירה של מנהרות, אמרו לנו שאנחנו מדמיינים ושאין מנהרות - אבל הנה, מצאו מנהרה בזרעית. מי אמר שאין עוד מנהרות באזורנו?". רינת משתפת גם בתסכול מהיעדר ההיערכות ביישוב. "כשהגענו ליישוב היום, לא ראיתי שמירה בשער, לא ראיתי את כיתת הכוננות מסתובבת. לבעלי, שהיה חבר בכיתת הכוננות, לקחו את הנשק. איך אפשר להרגיש בטוחים כך? איך אפשר להחזיר לכאן ילדים? זה לא מרגיש כמו מקום מוגן".
לדבריה, הבעיות לא מסתיימות בתחושת הביטחון. "בתור חברת ועד, אני רואה כמה חוסר וודאות יש סביב כל דבר. אין כתובת אחת ברורה לשאלות שלנו, אף אחד לא יודע לתת תשובות מתי נחזור, לאיזו מציאות נחזור". היא מתארת לילות נטולי שינה ומחשבות בלתי פוסקות על העתיד. "אני שואלת את עצמי מה יהיה. האם נחזור לשגרה? האם בכלל אפשר לשקם את המושב כמו שהיה? כל ההתנהלות מסביב כל כך לא מסודרת, וזה רק מגביר את חוסר האונים. אני רוצה לחזור, אבל אני רוצה לדעת שאני חוזרת למקום בטוח. כרגע זה פשוט לא מרגיש כך", אומרת בחשש.
התרעות פיקוד העורף