"גם אנחנו ניזונים מהתקשורת, אף אחד לא מעדכן אותנו בצורה מסודרת", היא ממשיכה. "יש עובדות ויש שמועות. מאז העסקה שכן יצאה לפועל, המציאות הייתה תקועה במשך שנה, ומציאות של תקיעות היא המציאות הקשה ביותר. טראמפ נבחר, ב־20 בינואר הוא ייכנס לתפקיד וזו עובדה, סוריה נפלה וזו עובדה, ואלה עובדות מעודדות, כי הנה המציאות משתנה. אבל לצד העובדות יש גם שמועות, וגם מבחינת השמועות ישנם שני סוגים של שמועות - יש דיווחים על התקדמות, ומצד שני יש הכחשות שאנחנו עדיין רחוקים והדרך ארוכה. הדיווחים האופטימיים מגיעים לרוב מגורמים זרים, וההכחשות מגיעות מצידה של ישראל והממשלה, ואז את צריכה להחליט למי להאמין".
השיחות בינינו מתחילות בסוף נובמבר. שבועיים אחר כך כבר שוב ישתנה העולם. "תראי כמה עבר מאז", אומרת לי דיצה בשיחת טלפון, "שבוע עבר מאז שנפגשנו והמציאות חדשה לגמרי". אבל בביתה ביישוב שילה שבדרום השומרון, לצד כל השינויים יש גם חיכיון ארוך מדי. אנחנו נפגשות תחילה בשישי בצהריים, שבת קרירה עומדת בפתח וריח המרק ממלא את הבית. כאן הקימה דיצה את משפחתה, כאן אבינתן גדל עם ששת אחיו ואחיותיו. ממרפסת ביתה נשקפת שילה הקדומה, שבעברה הייתה המרכז הרוחני של שבטי ישראל. בסלון הנעים נודע לנו על פיגוע שאירע במסלול שבו נסענו, זמן קצר לאחר שעברנו בו. לרגע, הוא הופך לתזכורת נוספת לחוסר הוודאות.
דיצה, שאמה נפטרה לפני כארבעה חודשים, יודעת עד כמה התזכורות הללו כואבות בכל פעם. אבינתן, בנה השני, נחטף כשהיה בן 30, היום הוא כבר בן 31 וטרם שב לביתו. הוא נולד, גדל ולמד בשילה, הדריך בבני עקיבא, למד בישיבה תיכונית נתיב מאיר בירושלים, למד בישיבת שבי חברון בעיר חברון ואחר כך התגייס לצה"ל ושירת ביחידה מובחרת. באוניברסיטת בן־גוריון למד הנדסת חשמל, ובשנתיים שקדמו ל־7 באוקטובר עבד בחברת ההייטק Nvidia (אנבידיה) וגר בתל אביב. "Nvidia לצידנו, בצורה מעוררת השתאות, ממש מההתחלה", מבקשת דיצה לציין.
כשדיצה מתייחסת לשנה האחרונה, היא מסמנת בידיה תנועה של רכבת הרים, אבל היא מכנה את המסלול כ"ירידות וירידות אחרות". "עוד אין ממש עליות", היא מסבירה בצער. השינויים הקיצוניים והאכזבות מייצרים תוואי עגום מאוד. "אנחנו חיים בתוך הטראומה", היא משתפת, "כל רגע שעובר והוא לא פה, זו טראומה בתוך טראומה, במיוחד בבוקר, זה הזמן הכי קשה ביממה".
ב־7 באוקטובר הייתה דיצה בירושלים. "הייתי אצל אמא שלי כשהתחלנו לשמוע אזעקות", היא משחזרת. "באזעקה הראשונה חשבנו שזאת טעות או תקלה, אבל האזעקה נמשכה שלוש דקות מלאות. אחר כך הייתה כבר עוד אזעקה ועוד אזעקה והבנו שקורה משהו, אבל לא פתחתי את הסלולרי כי אנחנו שומרים שבת".
בסרטון שפורסם עוד בשעות הבוקר של 7 באוקטובר רואים בבירור את בני הזוג אבינתן אור ונועה ארגמני מובלים יחד משטח מסיבת ה"נובה" לכיוון עזה. היא על אופנוע, מתחננת לעזרה, והוא ברגל. מאז נפרדו דרכיהם. על רגע הפרידה שלהם תדע דיצה לספר רק לאחר מבצע ארנון, על שמו של רפ"ק ארנון זמורה ז"ל, שנערך ב־8 ביוני 2024 ובו חולצו ארבעה חטופים ישראלים, ביניהם ארגמני. בינתיים, בשבת שמחת תורה בירושלים, ההלם מכה בחוזקה והשאלות רק נערמות.
"פשוט ישבתי על הכיסא בבית של אמא שלי וחיכינו למוצאי שבת", מתארת דיצה. "זה היה שעון קיץ עדיין, אז היו עוד איזה חמש שעות לפנינו. לא היה מה לומר, רק הרגשתי צמאה, יבשה. אחר כך הפסיכולוג אמר לי שזאת תגובה של הגוף לטראומה. הגוף רוצה לשתות מים. הוא לא רוצה לאכול, לא לדבר, כלום, הוא בהלם".
את פיסות הפאזל של רצף האירועים שקדם לחטיפה נועה השלימה למשפחה. "באותה שבת הוא בא לנועה בבאר שבע", מספרת דיצה, "ובהחלטה של הרגע האחרון הם החליטו ללכת למסיבה. הם הגיעו ב־4:30, לא הספיקו כלום. ב־6:29 כבר התחילה ההתקפה. יש תמונה של אבינתן ונועה בחניון חצץ, הם נשענים על הרכב. זה צילום מסך מווידיאו שמישהו צילם וסרק את כל הזירה, אבל הוא התמקד בהם. כשנועה חזרה היא סיפרה לנו שאבינתן אמר לה בשלב הזה: 'איזה מזל שאת לא אחת כזאת שפוחדת מכמה טילים'".
האומץ שאבינתן זיהה בזוגתו, ניכר גם עם שובה ארצה. "כמו כל המדינה אמרתי לעצמי: מי יודע מה היא עברה ובאיזה מצב היא חזרה?", אומרת דיצה. "חשבתי שבטח יעברו שבועות ארוכים עד שהיא בכלל תוכל לדבר איתנו או לפגוש אותנו. אבל הופתעתי הכי בעולם כשלמחרת, ביום ראשון, התקשר אליי הקצין שמלווה אותם ואמר לי שנועה רוצה לראות אותנו, שנבוא. הייתי בהלם, עניתי שבטח, שאנחנו מבטלים הכל ובאים. פגשנו אותה באיכילוב, הביאו אותה לשם, כי אמא שלה כבר הייתה בימיה האחרונים. היינו כולנו, ולפני שנכנסנו הכנו את עצמנו שאנחנו לא שואלים שאלות. אנחנו לא יודעים מה מצבה, על מה היא יכולה לדבר, מה יותר מדי כואב, ולכן ניתן לה להוביל. נכנסנו, התיישבנו איתה במעגל והיא פתחה ואמרה: 'אני פה בשבילכם ואני אספר לכם כל דבר שאני יודעת. תשאלו כל דבר שאתם רוצים'".
החושך שמתארת דיצה מבטא גם את האפלה שהמשפחה עצמה נמצאת בה. "מהרגע שהוא נחטף לא ידענו שום דבר במשך חודשים", היא מספרת, "רק אחרי זמן מסוים אמרו לנו שהוא אצל חמאס וקיבלנו אינדיקציה של חיים, זהו. היו לנו שלוש אינדיקציות, האחרונה הגיעה לפני שמונה חודשים, מאז אנחנו לא יודעים כלום. זה קשה מאוד וזה גם מכעיס, אנחנו רואים את היכולות של המודיעין על זרועותיו השונות בלבנון, אנחנו רואים את היכולות באיראן אלפי קילומטרים מכאן, ופה במרפסת שלנו איבדתם אותו? בחצי השנה הראשונה אמרתי 'בסדר, אל תספרו לי גם אם אתם יודעים. אני לא צריכה לדעת, אני צריכה שתחזירו אותו', אבל אחרי חצי שנה המצב היה שונה, והרגשנו שונה".
כיום, בצל ההשערות לקראת עסקה, אני מבקשת ממנה לשוב לשנה שהייתה. "האסון הוא שהיו כל כך הרבה סבבים, ואף סבב לא הבשיל לעסקה", היא אומרת ומתארת כיצד הגיעה לכביש הגישה הפנימי המוביל לקריה כבר ביום השלישי למלחמה. שם עמדה, יחד עם בני משפחה וחברים נוספים של אבינתן, אוחזת בשלטים ומשוחחת עם כל בכיר צבא וכל מדינאי שעצר את האוטו והיה מוכן לשמוע. "בחצי השנה הראשונה המסר שלנו כמשפחה היה - גם בשלטים וגם בשיחות שקיימנו עם מי שעצר - שאנחנו רוצים לתת גב, כוח ולחזק. אבל אחרי חצי שנה משהו נשבר. הרגשתי שבעצם ההנהגה מדשדשת במקום, לא עושה את מה שצריך והיא לא מביאה את אבינתן. חשוב לי לומר, אני מדברת על אבינתן כי הוא הכי קרוב אליי, אבל אני מתייחסת לכל החטופים. העמדה שלנו הייתה שכדי להחזיר את החטופים צריך להכריע את חמאס. כי כל עוד חמאס בעמדת כוח ושליטה, הוא לעולם לא יחזיר אותם. הרי הוא לא חטף אותם על מנת להחזיר אותם, גם לא תמורת כל האסירים שהוא ביקש".
כבר יותר משנה דיצה עושה כל שביכולתה על מנת להחזיר אליה את בנה. "אני נורא פעילה״, היא מעידה, ״אבל האמת היא שאני מרגישה שאני פשוט מחכה. אני מרגישה שנכנסנו לאיזו מנהרה כזאת, ואנחנו הולכים, הולכים, הולכים בתוך החושך, כפופים, כמו בנקבת השילוח, וזה רק נהיה יותר קשה במובנים רבים. יש קשיים שאחרי הרבה זמן לומדים איך לחיות אותם, פה זה הפוך, זה כמו משקל שנהיה יותר ויותר כבד עם הזמן. ואני מחכה לצאת מהצד השני. ברור לי שיוצאים מהצד השני, אבל אני לא יודעת מתי זה יקרה״.
כשאני שואלת את דיצה מה אפשר, היא מדברת על התפקיד הציבורי שניצב לפתחה בשנה הזו ועל הנוכחות בשער בגין. למעשה, היא מתייחסת לעצרת שונה מהמחאה המוכרת על הכביש. בכביש על שם מי שנאם: "יהודים! אחים! לוחמים!" מתקיימות שתי הפגנות, שבבסיסן עמדות שונות לחלוטין. האחת, כאמור, החלה כבר ב־9 באוקטובר, והשנייה הצטרפה כעבור מספר חודשים. דיצה: "גיאוגרפית זה ממש אותו מקום, אבל לנו יש את הכביש שלנו ביציאה מהקריה, וההפגנה של המשפחות מהמטה היא על הכביש".
נשאלת השאלה איך ייתכן שאלה וגם אלה נפגשים באותו המקום עם אותה המטרה אבל לא משתפים פעולה. "זה אותו המרחב ואותה מטרה, אבל דרכי הפעולה הן שונות״, היא עונה, ״ה'איך' הוא שונה. היום אין חולק מה מצבנו, אין חולק על כך שאנחנו רוצים שכל החטופים יחזרו הביתה. המחלוקת היא על איך מגיעים מנקודה א' לנקודה ב'".
בשבוע הבא יחול חג החנוכה. "זה חודש כסלו", מבקשת דיצה להזכיר, "חודש של ניסים ושל אור. אני באמת מאמינה שהפתרון של המצב הקיומי, ההישרדותי שנקלענו אליו במדינת ישראל יהיה מתוך חיבור מחודש לשורשים שלנו ולחזון גדול יותר. אנחנו לא רק מתמודדים עם שבע חזיתות, משבר כלכלי וקיטוב חברתי, אלא אנחנו חייבים להתחבר ליעד גדול מזה בשביל לפתור את הדברים".
התרעות פיקוד העורף