"אורי בני היקר,
אני מקווה ששלום לך ואתה מקבל את המכתבים שלנו. גם מבית הסוהר מקווה אני שתצא עם ערכים חיוביים, מחוסן ואיתן ובטוח בעצמך ובאהבתנו. העיקר בשבילנו הוא שאתם ילדינו תהיו בריאים ושלמים ואני מקווה גם מאושרים. מוזר אולי שדווקא עתה אני כותבת על אושרכם אבל תקווה אני (שתהיה - מ"ח) מאושר יחד איתנו וחופשי במהרה בימינו.
להתראות בקרוב באהבה רבה,
שלך אמא".
המכתב מאמא, כמכתביהם של בני משפחה אחרים, לא נשלח ליעדו. למחרת חיבורו, משתלשלת מסורגי צינוק טחוב בדמשק, התגלתה גופתו הקרה של הבן. 70 שנה (13.1.1955) חלפו מאז ששם קץ לחייו. כשמלאה שנה למותו כתב נתן אלתרמן ב"הטור השביעי" את "אורי אילן":
"מן הגבול הצפוני מן הגשר הובא,
שב מוטל על־גבו ורוגע כדין,
מי הבא? זה אחד נערי הצבא
זהו אורי אילן. זה אחד הילדים".
(בית ראשון)
הוא היה קיבוצניק וגולנצ'יק. לוחם מהסיירת וצעיר עדין נפש. סמל וג'נטלמן. פתק שנמצא בבגדיו טלטל דור. "לא בגדתי", היה כתוב בפתק. אורי אילן טרף את נפשו כי חשש שתש כוחו, שיוכרע בעינויים, שיסגיר את שליחות המודיעין של חולייתו שחבריה, כך סיפרו לו מעניו, הוצאו להורג. הוא מת לבד בתאו. בודד בדמשק. "אפילו עם יצחק במעמד עקידתו היה אביו, אבל עם אורי לא היה איש", קוננה אמו. לאחר מות בנה נהגה פייגה אילנית לומר: "המשפחה שלנו לא משאירה ירושה, היא משאירה מורשת". מה מורשתו של אורי אילן? האם היה גיבור? האם היה דמות מופת? "זהו אורי אילן בן הארץ הזאת", הגדירו אלתרמן בפשטות נשגבה. פרי בטנה של תקופתו וגם מייצגה הנאמן. נאמן לערכים שספג בקיבוצו, להזדהות המוחלטת שפיתח בשנותיו הקצרות עם מדינתו.
ישראל של ראשית שנות ה־50 לא התנערה מרסיסי מלחמת העצמאות. מיתוס המעטים מול רבים זלג אל היומיום, אל ישות שעדיין לא יצאה מהמחתרת, שהתקשתה להיפרד מימים של אימוני קפ"פ בפרדסים חשוכים, מסליקים נסתרים מעין, מגיוס לוחמים לפי סיסמה שנלחשה באוזני "הג'ינג'י" שקרא "דבר" בדיזנגוף פינת פרישמן. ה"אומרטה", קוד השתיקה הסיציליאני, זכה למעמד לאומי, "יד לפה" היה למטבע לשון פופולרי, ועל לוחות המודעות ובעיתונים כיכבו נערות זעומות מבע שהניחו אצבע על השפתיים והזהירו: "האויב מאזין". עשו אידיאליזציה לקונספירציה, והאלם היה לצו נאמנות עליון.
אורי אילן נולד בגן שמואל, קיבוץ שחילץ מהישראלים פסגות הזדהות ותהומות זעם. "לא בגדתי" של אורי (אילן) לעומת הבגידה של אודי אדיב. ביום שבו נקבר אילן, מכוניות האבלים הצטופפו בשער. כשנחשפה רשת הריגול היהודית־ערבית, שאדיב היה בין חבריה, סירבו נהגי אוטובוס לעצור בשער המשק. שמעון, אחיו של אורי אילן, כך על פי דן מרגלית, היה הראשון שחשד באודי אדיב.
אבל גן שמואל הוא גם קיבוץ של מעשים גדולים. 100 מפונים מוצאים בו בית בימי העננה האלה. הוא קלט ילדי שואה רבים. אחד מהם, גבי ולד, היה ניצול שואה מפריז שנרצח בידי מסתננים באזור בית ג'וברין. היה לחברו הטוב של אורי שיבקש להיקבר לידו. שלמה "שלמק", אביו של אורי, היה בין מובילי המעפילים לגבעת חיים. הראשון שהקים במשק אולפן למשפחות עולים.
האם, פייגה אילנית, בת למשפחת רבנים, ייצגה את מפ"ם בכנסת הראשונה. אביה, שרגא פייבל הינדס, נחשב לעילוי. כשהייתה בת 9 נפטרה האם. כמקובל במשפחות דתיות נמצא לו במהרה שידוך. פייגה, כבר בילדותה דעתנית מאוד, אמרה לאביה: "לאחר נישואיך תהיה קרוע בין אשתך לביני, אני אגור עם סבא". אף שהיה ראש ישיבה ויוצר דרך ייחודית בלמדנות המזרח־אירופית, סבא שמעון שקופ היה מאוד ליברלי. בביתו החזיק דברי אומנות והתיר לנכדתו להצטרף לשומר הצעיר. תחת קורתו הרבנית, פיתחה פייגה אישיות חילונית, ציונית מובהקת.
באתי לגן שמואל לפגוש את בתה חנה, אחותו הצעירה של אורי. בשיחת הטלפון הסבירה שלא תדבר לציטוט, כי ריאיון לא מתאים לה בימים האלה, גדול עליה. אבל אלמד רבות מעבודת הגמר שתמסור לי, פרי עבודתו של בנה אלון למוסד החינוכי.
אורי אילן הלך בשדות. הריח נרקיסים, קטף פטריות, התיר לטבע לעטוף אותו. עקב פעילותה הציבורית של אמו הרבה לטייל עם אביו, עם אחיו שמעון וחנה ועם מיכל חברתו ובת "המוכתר". אחד היעדים האהובים עליהם היה ביצות כבארה, ליד נחל התנינים.
"אורי בכורנו, האהוב, הבלתי נשכח", סיפרה סבתא פייגה לנכד, "היה מגן על חבר יותר חלש. הדאגה לקשישים לא עמדה אז בראש מעייני הצעירים, אבל הוא דאג". אורי היה בכיתת "שיבולים", עבד בפלחה ואהב את בעלי החיים. אור פניו, רכות דיבורו, אהבת האדם שבו, עשו אותו לסוג של אליפלט משירו של אלתרמן. זמין תמיד לסיוע. כשאנשים ביקשו ממנו לעשות עבודות לא נעימות, נענה ברצון ובלי להכביר מילים. "וזה היה חורה לי", התוודתה אמו, "אך הוא תמיד ענה לי: 'אמא, אני רוצה'". מטרות צנועות רצה, יעדים פשוטים הציב לעצמו: "הטוב ביותר הוא קיבוצניק טוב", נהג לומר.
בגיל 11 התחיל למעשה מסלול צבאי. התחבר לממונה על הביטחון בקיבוץ והיה לנושא כליו. העריץ את "סופפו", סרן סעדיה אלקיים, שייפול במבצע חץ שחור (פעולת עזה) כחודש לאחר התאבדותו, והתמכר לסרטי מלחמה. לאחר שראה את "סטלג 17" על זוועות שעברו אמריקאים בשבי הגרמני אמר: "במקרים כאלה הפתרון הוא איבוד לדעת" (דן מרגלית, "צנחנים בכלא הסורי").
הוא התגייס ביולי 1953 אף שלא היה מוכרח. בעבר התגלו שברים בידיו, והרופאים חששו שהמאמץ בצבא יתנקם בו. הוא סירב להשתחרר וחתם על הצהרה כי האחריות לבריאותו עליו. אף שבגדנ"ע צבר כמה שעות טיסה על פייפר, אמר "לא" לקורס טיס. "שקט לי מדי שם למעלה", הסביר. גם הצעה ללכת לקצונה נהדפה בלאו נחרץ. אורי אילן רצה יותר מכל להיות לוחם. אך ורק לוחם. לאחר שהגיע לגולני, סיים קורס מ"כים, סירב להדריך טירונים והתעקש להשתבץ ליחידה מבצעית.
1954 הייתה שנת דמים. ישראל ספרה 167 חיילים ואזרחים שקטלו המסתננים. במעלה עקרבים נטבחו 12 נוסעי אוטובוס מאילת לתל אביב, במדבר יהודה רצחו בדואים את עודד וגמייסטר ואת שושנה הר־ציון. אחיה, מאיר הר־ציון, נשלח לשטח סוריה למשימה שאין סודית ממנה. רק ראש הממשלה משה שרת, שר הביטחון פנחס לבון, הרמטכ"ל משה דיין וכמה קצינים בכירים ידעו על אודותיה. לצד אחד מעמודי הטלפון הצבאיים הטמין הר־ציון מתקן שיקלוט תשדורות בין המטכ"ל בדמשק ליחידות בגבול עם ישראל.
בעת ההיא רק סיירת צנחנים פעלה מעבר לקווי האויב. בגולני דרשו להעביר אליהם מקצת המבצעים. ביחידות החטיבה נפתח חיפוש אחר מועמדים לסיירת גולני. אורי אילן היה בין הראשונים להתנדב, והמשימות התחילו לטפטף. בהן גם החלפת סוללות במתקן שהטמין הר־ציון. מח"ט גולני יששכר (ישכה) שדמי הטיל על מפקד הסיירת סגן מאיר מוזס ללמוד את העבודה. מוזס בחר בחייל חיים צוריאנו, שניהם הצטרפו לשלושה צנחנים וחצו איתם את הגבול. בשובו נשאל מוזס אם יוכל לפקד עצמאית על "מבצע צרצר". הסגן השיב שהוא מתקשה לנווט אל עמוד הטלפון שהמתקן מחובר אליו. הוא מבקש לצאת עוד פעם עם הצנחנים.
כעבור כמה ימים שמעו הקצינים והסמלים הצעירים הרצאה מפי סמח"ט גולני. "עליכם לשאת עיניים אל הצנחנים", המריץ אותם. בתום הדברים קם אורי אילן ושאל: "מדוע לא נותנים לנו לפעול?". הקצין נדהם והסמל חידד: "הצנחנים עושים הכל ואנחנו לא עושים כלום". הקצין השיב: "עוד תהיה לך הזדמנות". למוזס אמר: "בפעם הבאה, קח את הבחור הזה איתך". אורי לא ידע כלל שתהיה פעם הבאה, שמוזס מפקדו שב זה עתה מעבר לקווי האויב.
חורף לא רחמני ירד על ישראל. מבולים תנ"כיים שטפו את הצפון ושיבשו את פעולת המתקן שבאדמת סוריה. החלפת הסוללות הייתה חיונית. ב־8 בדצמבר 1954 התקבלה הפקודה לצאת לשטח. עוד באותו לילה הצטרף מוזס, עם אורי אילן, אל שלושת הצנחנים. סמל מאיר יעקובי היה מפקד המשימה ואיתו רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלנץ (זבולון).
תחת ירח מלא, מבוססים בבוץ כבד, יצאו אל הלילה. כדי להערים על הסורים שתצפתו על הכביש, נסעו בשתי מכוניות. בדרך פגשו נהג ערבי שמשאיתו נתקעה. אורי ירד לעזור, ניסה כמה פעמים להתניע ומצא שאחת ההברגות התקלקלה. הנהג נפרד ממנו בנפנופי תודה.
בקיבוץ דן שמעו החמישה עדכון מפי סגן בני זאבי, לימים סגן ראש המוסד, שאייש לבדו את החפ"ק. כשהתקרבו לגבול ירדו מהקומנדקר והלכו ברגל. מצוידים בתתי־מקלע טומיגן, בכלים לטיפול בטלפונים, ללא מכשירי קשר, וללא סיפור כיסוי אמין, צעדו דוממים. יעקובי בראש, מוזס אחריו, קסטלנץ ואילן באמצע ולינד סגר. הם נעו לאורך גדר התיל של מוצב תל־עזזיאת - אימת קיבוצי העמק - ופנו מזרחה. מהמוצב יצא בדיוק סיור סורי. החמישה טיפסו במדרון ולפתע צעקה פילחה את החשיכה: "מן הדא?".
במרחק 20 מטר זיהו יעקובי ומוזס דמות אפלה שמכוונת אליהם את נשקה. מאיר יעקובי לא השיב, כרע ברך וסינן "פססס....". הארבעה כרעו אף הם ונסוגו שפופים צעד אחר צעד. רגע מורט עצבים חלף והסורי שוב: "מן הדא?". שתי כיתות של חיילים סורים קמו מהמארב וסגרו על החוליה. בהבזק של אלפית שנייה הבין יעקובי שהסורים חיכו להם. על החוליה ניתכה אש מארבעה כיוונים. הצרורות הנותבים התקרבו והלכו, יעקובי תפס שאין סיכוי וקרא אל אנשיו: "חבר'ה, זהו זה. נקום ונרים ידיים".
הם נפלו בשבי בלי שיגיעו למתקן. הם נלקחו לבניאס, משם למפקדת ענף המודיעין בקונייטרה ולכלא אל־מאזה בדמשק. בדרך ניסוי לתפור סיפור כיסוי רופף. אולי יאמרו שביקשו להגיע למשחק כדורסל והתברברו, אולי יטענו שהם רק חיילים זוטרים שטעו. המילים היו טרופות ולהחלטה לא ממש הגיעו.
בארץ, החפ"ק של איש אחד החליט להמתין שני לילות. ההערכה הייתה שהחוליה עלתה על מארב ואנשיה נשבו או נהרגו. ישראל פנתה לוועדת שביתת הנשק, ובבוקרו של לילה שני הודיעה שחמישה מחייליה בידי הסורים. הסורים מאשרים. שר הביטחון לבון מנחה להנחית בארץ מטוס צבאי של סוריה שנוסעיו יוחזרו תמורת חברי החוליה. מנחיתים בטעות מטוס נוסעים שהיה בדרכו למצרים ובו עשרה נוסעים.
ראש הממשלה שרת מצווה לשחרר את המטוס. בישיבת הממשלה ב־19 בדצמבר מגן לבון על החלטתו ליירטו. "זה נועד למנוע את רציחתם (של החמישה - מ"ח) בידי הסורים". שרת משיב שישראל לא תעשה מעשה פיראטי. "אני נשמתי מאוד לרווחה כאשר שוחרר מטוס זה. פעם אחת צריכים אנו להחליט אם אנו מדינה או לא מדינה. כמדינה איננו יכולים להיזקק לאמצעים שיכולים להיזקק להם ארגונים לא ממלכתיים".
ובגן שמואל - עם נפילת אילן בשבי - התייצבה הממלכה הסוציאליסטית. עמיתיה של פייגה אילנית במפ"ם, באחדות העבודה ובהסתדרות. האומנים בהרכב מלא: הפסלים, הארכיטקטים, הציירים. לצידם, אפופי עשן ג'יטאן וגולואז, הצרפתים שבנו את קיסריה ושגרירי הגוש המזרחי בחליפות מגושמות. הרוסים הציעו להתערב אצל הסורים לטובת אורי אילן. אמו מסכימה רק אם יתערבו גם לטובת האחרים. "זה היה דור אחר", הסבירו בגן שמואל. אף שאיבדו את משפחותיהם בשואה ושמרו על ילדיהם כעל יהלומים נוצצים, בראשם של פייגה ושלמה לא חלף בדל מחשבה שאורי ייחלץ והשאר יופקרו.
ובכלא אל־מאזה עברו החמישה עינויי תופת. בימים נמנע מהם לשבת, בלילות נמנעת מעיניהם שינה. האוכל דלוח וכמעט אין מוציאים אותם לשירותים. את צרכיהם הם עושים לרוב על עצמם. משמיעים להם זעקות מעונים, מספרים לכל אחד שכולם הוצאו להורג. אבל החוקרים קולטים את הבייבי פייס של אורי, את עדינותו, ומאמינים שיהיה קל לשבור אותו. את ארבעת האחרים הם ממקמים שניים בתא, דרך הקירות הם מסוגלים לתקשר. אורי מופרד מהם, מושלך לנפשו בתא שלו.
ב־2 בינואר 1955 מתכנסת בארץ ועדת אולשן־דורי. הדיון על העסק הביש בקהיר מציף התייחסות לעסק הביש בדמשק. ומי נתן את ההוראה גם שם וגם שם. "אני מטעמים מסוימים נתתי הוראה לפני חודשים, להפסיק כל סיור מעבר לגבול", מספר שר הביטחון לבון, "פתאום שולחים, בניגוד להוראה זו, חמישה בחורים לסוריה. מי שולח? ראש אמ"ן (בנימין גיבלי - מ"ח), אני לא ידעתי על זאת. נודע לי על העניין אחרי שהבחורים היו בידי הסורים. נשאל על כך הרמטכ"ל (משה דיין - מ"ח), והוא מודיע שגם הוא לא ידע על זאת. היה לנו מכשיר קליטה שם שהיה חשוב, אבל חשיבותו לא הייתה כל כך קרדינלית בכדי לסכן למענו חמישה בחורים".
ראש הממשלה שרת כתב ביומנו: "נשלחו אנשים צעירים, לא תודרכו כלל למקרה של כישלון, והתוצאה הייתה שבחקירה ראשונה התמוטטו וסיפרו את כל האמת".
מוזס ויעקובי נפגשו עם קצין האו"ם וסיפרו לו הכל. זה העביר לישראלים ולסורים את הדברים. לימים יספר מוזס, שחיין שעוטר בשתי מדליות ארד במכביה ב־1950, שאחד החוקרים הכיר אותו מהבריכה בחיפה. הוא הבין שהתמוטט סיפור הכיסוי שלו שמדובר בחיילים זוטרים, ונשבר.
עם יעקובי הוביל את החוקרים למתקן בכפר עין אל־עית', 8 ק"מ מהגבול עם ישראל. חיילים סורים חפרו סביב עמוד טלפון וחשפו את המכשיר. בגלל הלחות והימצאותו הממושכת באדמה, שידר קולות חלושים. מתחת לתיבת העץ המלא שבה הונח, ארב מוקש שאמור היה להתפוצץ מנגיעת יד. יעקובי הבטיח לנטרל את המטען ואיש לא ייפגע. הוא קרא למוזס אליו. קצין האו"ם שאיתם תפס מה עומד לקרות: יעקובי זומם להתפוצץ עם המתקן ולמנוע שייפול לידי הסורים. בליבו כיבד איש האו"ם את החלטתו ולא הפריע לממש אותה. אבל המנגנון, ספוג לחות, מסרב לפעול. השניים נלקחים חזרה לכלא.
בלילה ההוא, לאחר עוד חקירה של שעות בעמידה, הוחזר אורי לתאו. יותר מחודש חלף מאז נשבה, והוא חש שהגיע למבוי סתום, שהוא על הקצה, שגופו ורוחו על סף שבירה. הסורים סיפרו לו שכל חבריו נהרגו, והוא חושש שגורלו יהיה כגורלם. עתה, מששב לתאו, גילה שהוחזר לו מזרנו. כמה ימים קודם, כדי להבטיח שגם בלילות יהיה על רגליו, סולק המזרן. שלושה שבועות לפני כן קיבל מקצין האו"ם או ממפקד הכלא את "נקמת האבות" מאת יצחק שמי. הספר עוסק בנקמת דם בנבי מוסא בין ערבים משכם ומחברון. הוא תלש כמה דפים, קרע אותם לתשעה פתקים זעירים. תחב את ציפורניו בדלת העץ של צינוקו, כך על פי מרגלית, ובזריזות של "בעל ידי זהב" תלש קיסם קטן ורחב.
בפינה נסתרת מעיני השומר, התיישב וניקב בקיסם את הפתקים. נקב אל נקב, אות אל אות, מילה אל מילה. כשסיים טמן את הפתקים בבגדיו, חלץ נעל, הצמיד פתק בחוט אל הבוהן, נעל אותה חזרה וקרע מהמזרן רצועת בד צרה וארוכה. הוא גלל את הבד עד שהיה לעניבת חנק וכרך אותה לצווארו. הוא זינק אל הקיר ועלה עד לצוהר המסורג, ליפף את הבד סביב אחד הסורגים, קשר היטב, הידק את עניבת החנק סביב צווארו והמתין. כאשר דמם אגף תאי הצינוק והתעמעמו אורותיו, כשהוא לבד בתאו, עקור מעולמו, מורחק מחבריו, מנותק מכל תקווה, זינק אל מותו.
ב־4:30 לפנות בוקר התגלתה גופתו של אורי אילן. הסוהרים פורצים את דלת התא. מורידים, שמים ראי מול פניו, מאזינים בסטטוסקופ, מנסים להנשים, מזריקים חומר שאמור לעורר את הלב אבל דממת מוות. פרחה הנשמה. מגלים על הקירות כתובות בעברית, צורף יהודי מוזעק ומתרגם: "לא בגדתי", "שלום לאמא ולמיכל", "מבקש להיקבר בגן שמואל".
הסורים מבוהלים. חוששים שיואשמו ברצח, שיגרור תגובה ישראלית. הם מציעים שרופא ישראלי יחוש לבדוק את הגופה. ישראל דורשת שיראה גם את ארבעת האחרים, הסורים מתנגדים. עוד באותו לילה, כשהוא בבגדיו ובנעליו, אורזים את גופתו ומוסרים אותה בגשר בנות יעקב. חבר גן שמואל ונציג מהיחידה נכנסים לאמבולנס הסהר האדום לזהות את הגופה. שטופי דמעות הם יוצאים. בתחנת המשטרה עושה הפתולוג בדיקה ראשונה.
תחילה הסירו את החולצה והמכנסיים, אחר כך גרביים ונעליים. מהבוהן נשר פתק שהיה קשור בחוט: "חפשו בבגדים", נכתב עליו. חיפשו בכיסים ולא מצאו דבר. אבל כשפרמו את תפרי הבגדים נשרו הפתקים:
ראשון: "נקמה בנציגים בוועדת שביתת הנשק, אורי".
שני: "חפשו בבגדים צוואתי. אורי".
שלישי: "צוואה - הולכים להרוג אותי. תנקמו. תקברו אותי ליד גבי".
רביעי: "נקמה באנשים שהיו עם או"ם... קצין או"ם מכירים".
חמישי: "אורי אילן".
שישי: "לא בגדתי. התאבדתי".
שביעי: "תחפשו בבגדים".
שמיני: "שלום - אורי אילן - נקם".
תשיעי: "כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין. אינני יודע כלום על היתר. תקברו אותי ליד גבי. נקם! אורי אילן. יש ניירות בבגדים".
בתשעת פתקיו אין מילה למיכל, לאבא או לאמא. "ואין לי שום דבר בליבי עליו", התוודתה פייגה אילנית. כתיבתו של אורי משימתית. השורש נק"ם על הטיותיו שב ומופיע חמש פעמים. רצה להתרכז בדבר המסוים, ביקש להעביר את שליחותו מעבר לחייו, שתמומש כשכבר לא יהיה כאן.
עם הפתקים נחשפת בבגדיו משכורתו הצבאית. במכתב שיצרף אביו לשטרות יאמר לראש דירקטוריון קק"ל: "הואל נא להעביר את משכורתו האחרונה של בננו היקר אורי שנמצאה במדיו שהגיעו אלינו, לרשות הקרן הקיימת לישראל כגרגיר לגאולת אדמת עמנו".
בצהרי שישי, 14 בינואר 1955, שב אורי אילן לאדמת גן שמואל. כמשאלתו הוטמן לצד גבי ולד חברו. שנה וחצי לפני הספדו המיתולוגי לרועי רוטברג מנחל עוז, התייצב הרמטכ"ל משה דיין מול הקבר בגן שמואל: "החייל בן ה־19 אורי אילן נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו עד אשר הגיע לגבול יכולתו. אז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה - 'לא בגדתי'". דיין ויתר על ה"התאבדתי", אולי כדי לא להפכה למיתוס. הרב הצבאי הראשי שלמה גורן השווה את אורי לשמשון. למורת רוחם של הנוכחים זעק: "צה"ל חייב לנקום את דמו של אורי אילן מהגוי האכזר היושב בצפון".
בשנה שלאחר מות אורי, התרוצץ אלתרמן בין הטקסים לזכרו כדי לספוג את דמותו המופלאה. הפרשה הרעידה את ליבו ואת שגרת כתיבתו. בדרך כלל לא הקדיש שיר לחייל אחד. הבית האחרון לשיר שהוזכר בפתיח הוא משאלה:
"מן הגבול הצפוני על כפיים הובא,
מן הקרב שערך לבדו קבל־אל,
בין עזי לוחמים ויודעי אהבה
לו את שמו תזכרי ישראל".
הישראלים זכרו. רבים קראו לילדיהם על שמו, ובראשם המשפחה. אורי אילן הוא בנו של האח שמעון. הילה, נכדת האחות חנה, עשתה קורס מדריכי אימון גופני בווינגייט, התקבלה לסיירת גולני ואימנה לוחמים. בחטיבה הכירה את החבר שלה. הוא מ"פ בגדוד 13 של הסיירת. משרת עכשיו בלבנון.
דני מרום שירת ביחידת המודיעין 504 במסגרת העמותה של היחידה (בוגרי 504/מודיעין 10). עסק במורשת היחידה בשנים 1948־1959. לפני שלוש־ארבע שנים שמע הרצאה על אורי אילן, בסיומה חש שאין התמונה שלמה. "מה קרה עם ארבעת חברי החוליה האחרים?", שאל את עצמו. הוא פתח במסע חיפוש באוניברסיטת בר־אילן, שבידיה הפקידה משפחת אילן את עיזבון יקירה, בארכיון המדינה ובארכיון רמת יוחנן, קיבוצו של גד קסטלנץ. במקביל סרק פרוטוקולים מישיבות הממשלה שצוטטו לעיל. אבל את המקורות המרגשים מכולם מצא באקראי, בהרצאות שהוא נותן על הפרשה. באחת מהן נכח צנחן ותיק ששתה קפה עם מאיר יעקובי בלילה שלפני נפילתו במבצע קדש, באחרת נכחה אחותו של ג'קי לינד, ודרכה הגיע למכתבים ששיגר מהכלא לחבר ילדותו. בהרצאה נוספת נכחה אלמנתו של גד קסטלנץ. מצויד בכל אלה רקם סיפור על השפלה וכפיות טובה.
למחרת קבורתו של אורי אילן שידר רדיו דמשק דרישות שלום מפי הרביעייה. "מעריב" בישר בכותרתו הראשית: "ארבעת שבויי־דמשק הושבו בתא אחד". בידיעה מתלונן העיתון שמשקיף האו"ם ביקר אצלם בלי לדווח שוועדת שביתת הנשק קראה לסורים לשחררם. מהארבעה גם הועלם דבר מות חברם. בתשובה לשאלותיהם אמרו הסורים: "אורי אילן חלה והוחזר לישראל".
אבל תנאי השבי השתפרו. האסירים למדו ערבית, חגגו חגים, בישלו, קיבלו חבילות, ספרים, התכתבו עם הארץ. כך התחיל סיפור האהבה בין מוזס לרות שתהיה אשתו. ממכתבו של ג'קי לינד לסמי נחמיאס, חבר ילדותו מירושלים, עלתה אווירה מילואימניקית משהו, תנאי שגרה מחויכת: "בינתיים בלית ברירה ממשיכים ללמוד ולקרוא. חוששים שנהפוך לפילוסופים לאחר שמסתכלים במדף שופע הספרים. התחלתי לקרוא מחדש את 'המרד על הקיין'. השבוע התקבלו חמש חוברות של 'עולם הקולנוע'". פה ושם הם מתפנים לחרוז שירים:
"בבוקר ניתן רק תה לשתייה
וזה מהווה את כל הארוחה
אך אל דאגה, יש תמיד הוספה
רמת יוחנן (קיבוצו של קוסטלנץ - מ"ח) היא דודה טובה".
אבל בצה"ל מחייכים פחות. מאיר הר־ציון ואריק שרון, מח"ט הצנחנים, לוחצים לחטוף חיילים סורים ולדרוש תמורתם את הרביעייה. יוצאים לפעולה ראשונה אך אין היא גורמת לאויב להסכים לחילופים. לדברי סוריה, ישראל מחזיקה בשבויים סורים. מתברר שאלה חיילים עוד מצבא קאוקג'י.
ב־11 בדצמבר 1955, נר שני של חנוכה, יוצאים ל"פעולת כנרת". זה המבצע הגדול ביותר מאז מלחמת השחרור. התואנה היא שהסורים מתנכלים לדייגים בכנרת, "אך למעשה ניסו להביא כמה שיותר שבויים סורים", אומר לי מרום. כוח הצנחנים בפיקוד שרון סופג שישה הרוגים, בהם רס"ן יצחק ("גוליבר") בן מנחם, אך חוזר עם 30 קלפי מיקוח סורים.
בערב פסח מרץ 1956, לאחר 15 חודשים בשבי, מועברים לגבול 41 סורים שמוחלפים בחמישה ישראלים (החמישי הוא תברואן שישב עם הרביעייה באותו כלא). בגשר בנות יעקב ממתינים להם החופש והשאלות שילוו אותם בשארית חייהם. הם נחקרים על שלושה עניינים: נסיבות נפילתם בשבי, מה קרה עם אורי אילן ומה קרה עם המכשיר. אחר כך מסיעים אותם אל המשפחות, שממתינות בצפת, והמשוחררים יוצאים לחופשה של שבוע.
בשובם הם מתייצבים לפני ועדה עם ארבעה חוקרים בראשות אלוף פיקוד הצפון, משה צדוק. "מי פיקד על הפעולה? האם הלכתם בשקט כל הזמן? האם לפני שנתפסתם הרגשתם במשהו חשוד? מה היה מצב הירח? איזה נעליים נעלתם?", 51 שאלות היורדות לקוצו של יוד שחיבר בנימין גיבלי, אז רמ"ט פיקוד צפון.
זאת תהיה הפעם הראשונה שפדויי שבי יועמדו לדין. מאיר מוזס ומאיר יעקובי נאשמים בשני סעיפים: "התנהגות במורך לב נוכח פני האויב, ומסירת סודות לאויב ללא רשות מגורם מוסמך". הסנגור הוא עמירם חרל"פ מחיפה, התובע הוא סג"ם יובל לוי מפרקליטות צפון. לוי נקרא לתל אביב לפגוש את סגן הרמטכ"ל חיים לסקוב ולקבל את התיק לקראת התביעה. ברגע מסוים, כך סיפר, הציץ הרמטכ"ל דיין מחדרו ואמר לו: "לא צריך לעשות מהחבר'ה האלה גיבורים".
המשפט מתנהל בדלתיים סגורות. לפני בית הדין המחוזי צפון מופיעים שני עדים: אריק שרון, מח"ט הצנחנים, ודוד אלעזר, ראש מחלקת תורת לחימה במטכ"ל, שהצטרף לכוחות בפעולות התגמול. במשפט דדו מציג את הדוקטרינה הבריטית: כניעה? אין דבר כזה, לוחמים עד כדור אחרון. שרון אמר: "לא שלחתי אותם כדי שיחזרו בארונות. החליטו להיכנע? זה בסדר".
מאיר מוזס הורד מדרגת סגן לטוראי. ב־68' ביקשה אשתו משר הביטחון דיין שישיב לו את דרגתו. "אז דיין כמו דיין", אומר דני מרום, "מחזיר לו דרגת סג"ם". אבל מח"ט גולני מעלה אותו לסגן. מוזס הוא פוסט־טראומטי. מצויד בתעודה המעידה על כך. הוא ממשיך בצבא אך מרגיש שעיני המתבוננים רואות בו בוגד. כשהוא קרב והולך, אנשים עוברים מדרכה. הוא מחליף את שמו למאור. במילואים היה לרס"ן.
בראשית 2004 הוחזר אלחנן טננבאום משבי חיזבאללה ואין מעמידים אותו לדין. מוזס מבין שזאת הזדמנותו לחנינה. הוא מאתר את יובל לוי, התובע במשפטו, ויחד הם מגישים בקשת חנינה. הנשיא משה קצב מאשר. כעבור זמן קצר הועלה לסא"ל כדרגת ייצוג.
מאיר יעקובי ננזף והורד מסמל לטוראי. בערעור מחזירים לו מיד את דרגתו אך הוא מורחק מצה"ל. למבצע קדש סירבו לגייסו, ואולם שרון התערב. לדברי שרון, יעקובי הוא לוחם מעולה ומפקד כריזמטי. כשהוא משאיר מאחוריו אישה הרה, יעקובי מתייצב למילואים ויוצא למבצע קדש. על עוז רוחו במערכה אנו למדים מדיווח שקיבל בן־גוריון ממזכירו הצבאי נחמיה ארגוב.
חמוש בעוזי הצטרף למחלקתו בלחימה על מוצבי המתלה. בעלייה אל היעד התעייף המקלען והתחיל לפגר. יעקובי נשלח להחליף אותו. כשהמקלע בידיו היה בין הראשונים להסתער על כיתה שאבטחה את מערך האויב. מטווח 5 מטרים הרג שני מצרים ואולי יותר. כשנפגעו רוב לוחמי המחלקה, נפגע גם הוא בידו אך המשיך להסתער ולייצר אש תופת. עד שנפגע מצרור לאורך כל גופו ונהרג. בינואר 1957 חנן אותו הנשיא יצחק בן צבי, אך אין איש יודע על כך. במשך שנים נסעה אמו חביבה לכנסת כדי לנסות לטהר את שמו.
ב־1961 מתפרסמים "גווילי אש", הכתבים של חללי מלחמת העצמאות. בטקס לכבוד האירוע מדבר ראש הממשלה דוד בן־גוריון. בין מאזיניו חביבה סייג, אמו של יעקובי. למחרת, בארבעה עמודים בכתב יד חזק, במשפטים הופכי בטן, היא פונה אל הזקן.
"היה לי בן שהיה תפארת חיי. חייל בחיל הצנחנים. פעם קרה מה שקרה והוא נכשל במילוי תפקידו. לאחר 15 חודשים בשבי שוחרר סוף־סוף עם עוד ארבעה חיילים. כמובן שהשמחה הייתה רבה ובעיקר לאמהות. שמחתי לא ארכה זמן. שני קצינים בכירים החליטו שלא היה צריך ליפול בשבי, זאת אומרת לא היה צריך לתת פקודה להיכנע. התחילו חוקרים אותו שעות וימים עד שראיתי והרגשתי כי מה שהסורים לא הצליחו לעשות כנראה שיצליחו הישראלים. הם פשוט שברו אותו. אחרי כל זה הודיעו לו שמעמידים אותו למשפט. לא אוכל לתאר לך את הזעזוע שעבר עליו. אף על פי כן הוא קיבל את זה בשקט והחליט ללכת בלי הגנה באומרו: 'מפני מה אני צריך להגן על עצמי? אני אספר את כל האמת ואם אני אשם, אדרבא, שיענישו אותי'.
"מצב רוחו של בני היה קשה, אם כי כלפי חוץ השתדל להסתיר את זה. במשך שבעה חודשים לא הצליח להתקבל לקורס קצינים. לא נשאר לו אלא לשבת במחנה ולהתחנן שייתנו לו איזה תפקיד. ב־1.11.56 בני נפל במעבר המתלה. אם הוכיח שהוא בסדר - זה אינני יודעת. היה אומר: 'ישבתי בשבי ולא עשיתי דבר במשך תקופה ארוכה, עכשיו אני צריך למלא את החסר'. לי נדמה שהיה חסר קבר, קבר אחד בבית קברות ואת זה הוא מילא. אמרת שלא מתאים לנו השם 'אמהות שכולות', אנחנו צריכות להיות גאות. האם גם אם כמוני יכולה להיות גאה? אחרי כל מה שקצינים ישראלים עוללו לבנה? אני כשלעצמי מרגישה מוכה, מושפלת. השתלשלות העניינים לפני נפילת בני מכאיבה לי לא פחות מעצם נפילתו. האם מקרים כאלה לא מגיעים אליך? האם לא תוכל להגן על הבחורים האלה, ולא לתת לקצינים לעשות ככל העולה על רוחם? איני כותבת לך מתוך מגמה שיעשו גיבור מבני, בקשה אחת לי אליך: רצוני לדעת מה רצו בעצם מבני?".
בשני עמודים סבלניים, כדבר אח בכור אל אחות דואבת, משיב ראש הממשלה ושר הביטחון לחביבה סייג:
"קיבלתי מכתבך האמהי וקריאתו מלאה אותי צער ויגון עמוק. לא רק את, האם, ראית בבנך איש תפארת. איני מעז לדרוש ממך שתדוני על הדבר אך ורק בהיגיון קר, אולם אני ופיקוד הצבא חייבים בשיקולים קרים - לפעמים גם אכזריים - לטובת הצבא כולו. הייתה חובה לברר מה קרה בסוריה. הקצינים שהעמידו אותו למשפט היו חייבים לעשות זאת. השופטים - אם כי טעו - עשו זאת בתום לב. המשגה תוקן כשהוחזרה לבנך הדרגה שלו ובחנינת הנשיא. חנינה זה לא אקט של רחמים אלא של תיקון טעות. את שואלת שאלה מרה: האם גם אם כמוך יכולה להיות גאה? אני משיב ללא כל היסוס, את רשאית להיות גאה על גבורת בנך ונאמנותו לבלי גבול. לא צריך לעשות גיבור מבנך, כפי שאת כותבת, מכל הידוע לי עליו הוא היה גיבור.
בהוקרה,
ד. בן־גוריון".
רק ב־2007, יחד עם מוזס, תקבל אמו של יעקובי את תעודת החנינה שלו מידי שר הביטחון אהוד ברק.
מאיר יעקובי נהרג כשנתיים לאחר שאורי אילן התאבד. אילן נולד וגדל בקיבוץ של השומר הצעיר. המפגש הראשון של יעקובי עם השומר הצעיר היה בגיל 11 כשהצטרף לקן בירושלים. בגיל 12, כילד חוץ, הגיע לקיבוץ בית אלפא, למד במוסד החינוכי גלבוע, המשותף לארבעה מקיבוצי השומר הצעיר. אילן ויעקובי התעצבו בתנועה שמעכה את הרצון הפרטי למען טובת הכלל, שדגלה בעבודה קשה, שהאמינה באמיתות מוחלטות.
אורי אילן התאבד כדי לאותת שהלך עם האמת שלו עד הסוף, שלא חרג מ"קוד הכבוד" התנועתי, שלא יגידו בגת (קיבוץ השומר) ולא יבשרו במדרכות גן שמואל שלא היה נאמן עד כלות. מאיר יעקובי דהר לשדה הקרב לא כדי למות אלא כדי לחפש תיקון, כדי לשקם את מעמדו כלוחם וכמפקד, כדי לזכות במחילה על אותו ליל ירח בוגדני בסוריה. בדרכו אמר אף הוא: "לא בגדתי".