תכונה הראשונה שבולטת בשיחה עם אביחי שלי היא האופטימיות שלו. אופטימיות שעבורו היא דרך חיים ושבעזרתה הוא מצליח לכבוש כל יעד שהוא מציב לעצמו: זכייה בחידון התנ"ך העולמי לנוער, שירות ביחידה 8200 בחיל המודיעין, השתלבות בשוק ההון – כל זאת כשהוא עיוור וכבד שמיעה. “תמיד כשאני נמצא בצומת דרכים, אני אומר לעצמי ‘תבחר’", הוא מתאר. “’או שאתה רוצה לשקוע יותר בייאוש ובחושך, ואז המצב שלך יהיה יותר חרא, או שאתה רוצה להיאחז בתקווה ובדברים חיוביים, ואז החיים שלך יהיו טובים יותר. אז במה אני אבחר? ברור שבחיים טובים יותר".
הוא בן 41, תושב נתיבות. “נולדתי כאחד האדם ולא ידעתי כמה קשיים ואתגרים החיים יזמנו לי", הוא מספר. “בגיל שנתיים איבדתי את השמיעה כתוצאה מדלקת קרום המוח והטיפול שבא בעקבותיה. בגיל 4 הרכיבו לי מכשירי שמיעה, חזרתי לשמוע ולמדתי לדבר. אבל כמה חודשים לאחר מכן, כשטיפסתי על סולם בגן שעשועים, מעדתי ונפלתי. על הארץ היו שברי זכוכית ואחד השברים חדר לעין השמאלית שלי ואיבדתי את הראייה בה. בהמשך עברתי עוד תאונות שונות, שאינן קשורות זו לזו, ובגלל חבלות בעיניים איבדתי לחלוטין את הראייה".
חייה של משפחת שלי לא היו קלים. אחותו הבכורה של אביחי נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה בת 17. יש לו שלוש אחיות נוספות, צעירות ממנו.
בשנת 2002, בהיותו בן 18, שלי זכה בחידון התנ"ך לנוער, ובעקבות הזכייה התארח בתוכניות טלוויזיה שונות. בזכות אחת הפעמים הללו הוא גרף זכייה נוספת – שירות צבאי בחיל המודיעין. “התראיינתי בתוכנית של יאיר לפיד, ובחדר ההמתנה היו איתי אדיר מילר ואלוף פיקוד דרום, דורון אלמוג", הוא נזכר. “שוחחתי עם שניהם ואמרתי לדורון שאני רוצה מאוד לשרת בחיל המודיעין. דורון אמר שיעזור לי, הוא חיבר אותי למקומות הנכונים וכך התקבלתי ל־8200".
ב־2014 הכיר שלי את צילה ניהוז, שנולדה עם תסמונת נדירה בשם TAR, שמתבטאת במוגבלות בתנועות הידיים. שנה לאחר מכן נישאו השניים וכיום הם הורים לשני ילדים: שחר ורוני. שלי עובד כאנליסט בחברת “הפניקס" (“אני הברוקר העיוור הראשון בישראל") ובמקביל הוא מעביר הרצאות על סיפור חייו.
לעזור בחיפוש האור
לפני 15 שנה החליט להגשים חלום נוסף ולכתוב ספר אוטוביוגרפי. הכתיבה נמשכה עד פרוץ המלחמה הנוכחית. “כל פעם כתבתי עוד קצת ועוד קצת, ואז הגיעה המלחמה הזו ועשתה לי סיבוב בראש. החלטתי להוציא את הספר סוף־סוף", הוא מספר. “ראיתי שאנשים שבורים, מחפשים משהו להאמין ולהיאחז בו, איזה שביב תקווה, ורציתי שזה מה שהספר שלי ייתן להם. השראה ותקווה.
מאז שזכיתי בחידון התנ"ך אני מוצא את עצמי מעביר הרצאות בכל רחבי הארץ על סיפור החיים שלי, ובכל הרצאה אני מרגיש שאני לא מצליח לספר לקהל את הכל כי ההרצאה מוגבלת ל־60 דקות. לפי השאלות של אנשים אני מבין שהם רוצים לדעת עוד עליי, אז החלטתי לפתוח את כל הסיפור שלי לגמרי, בספר".
בספר, שנקרא “לראות אחרת" ויצא בהוצאה עצמית, שלי מגולל בדרך משעשעת ומלאת תקווה את סיפורו, מיום היוולדו ועד המלחמה הנוכחית. “כל הבלגן אצלנו בנתיבות התחיל בשעה שש וחצי בבוקר", הוא משחזר. “בלילות אני ישן בלי מכשיר שמיעה, ככה שאני לא שומע כלום.
כשהתחילו האזעקות, הבן שלי בן ה־5 הגיע להעיר אותי בצורה פראית, התחיל לגלגל ולנענע אותי, ולא הבנתי מה הוא רוצה. הרכבתי את מכשיר השמיעה, וכשבאתי לנזוף בילד על שהעיר אותי ככה, שמעתי את האזעקות. הוא תפס אותי ביד אחת, ביד השנייה לקח את אחותו בת השנתיים והדהים אותי איך הוא תפס פיקוד ודחף את כולנו לממ"ד. כיוון שאני שומר שבת, לא ידעתי כלום עד מוצאי שבת, ומאז התחלתי לגלות שאיבדתי במלחמה הזו הרבה חברים".
התרעות פיקוד העורף