הבשורה על מותו נחתה על יוסי, קרן רעייתו ושלושת ילדיהם הנוספים עומר (בן 13) שליו (23) שירה (12) כרעם ביום בהיר. "הפעם האחרונה שראיתי אותו", מספר יוסי, "היתה שבועיים לפני שהוא נהרג. זה היה במוצאי שבת לפני שהוא חזר לבסיס. אפילו לא ממש הספקתי להיפרד ממנו", הוא אומר.
"עידו היה תמיד ילד של אנשים" מספר יוסי על בנו, "הוא היה ילד שמח שאהב לחבר בין אנשים, גם אם לכאורה לא היה ביניהם קשר. הוא ילד אהוב תמיד, מאד קשור למשפחה, מוקף תמיד בהרבה חברים. כל הזמן הוא היה מחויך. בשבעה, אחת החברות שלו מבית הספר סיפרה לנו שבזמן כל תקופת החטיבה והתיכון היא עברה חרם חברתי קשה, ועידו היה היחידי שדיבר איתה, והיא לא יודעת איך היא היתה שורדת את התקופה הזו בלעדיו. ולכן ראינו לנכון להמשיך להנציח את המורשת שלו, לחיבורים, לשמחות. למקום בו אנשים שיבואו ויחגגו, לאולם שישמש את הקהילה המקומית לכל מה שרק ירצו, ואנחנו יודעים שהוא היה אוהב את זה".
ביום שלישי האחרון קמה המשפחה מיום האבל השלושים על מותו של עידו. "ביום למחרת עלינו לקבר, וביום חמישי לאחר מכן כבר הנחנו תפילין לבר המצווה של אחיו הקטן של עידו. ביום בשבת האחרון ציינו את בר המצווה שלו", מספר יוסי, "זה בליל של רגשות ורכבת הרים בלתי נתפסת שזה תוזמן ככה". כשאני שואלת איך הם מתמודדים בחודש האחרון, יוסי מספר שעוטפים אותם חברים כל הזמן. "החודש האחרון היה שבעה של שלושים יום. כל הזמן יש אצלנו אנשים בבית".
החלום הגדול של עידו היה לטוס עם כל חבריו לתאילנד אחרי השחרור. חלום שהוא לא יצליח להגשים. בלילה לפני שנהרג עוד הספיק לתכנן את הנסיעה שלו עם אחד מחבריו הטובים. כעת מבקשת המשפחה מכל מי שיכול לתרום ולסייע לגייס את הכספים להקמת "בית השמחה של עידו", הנצחה בדרך ייחודית שתביא לשמחה, אחדות ומשמעות לעיר הולדתו של עידו, ובאהבה ללא תנאי שהאמין בה.
התרעות פיקוד העורף