זיכרונותיו של שגריר: מהוודקה של פוטין בפסח - ועד לבילוי עם פרס במועדון לילה בפריז

"הגעתי לפריז כשיחסי ישראל־צרפת היו בעייתיים, נוכח המדיניות הפרו־ערבית של משרד החוץ הצרפתי. היחסים הורעו גם על רקע סיום מלחמת אלג'יריה והזדהות צרפת עם הפלסטינים".

"ישראל קיוותה שעלייתו לשלטון של הנשיא ז'יסקר ד'אסטן תשפר את המצב, אך התבדתה. צרפת הייתה למדינה המערבית הראשונה לאשר, בשנת 1975, פתיחת משרד דיפלומטי של אש"ף. מחאות ישראל והקהילה היהודית בצרפת לא הועילו... בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האו"ם החלטה שלפיה הציונות היא צורה של גזענות. החלטה זו היממה את ישראל ואת העולם היהודי. ההנחיות שהגיעו מירושלים היו לתקוף את ההחלטה בכל דרך אפשרית, במיוחד בתקשורת".

קטע זה לקוח מספרו החדש של השגריר בדימוס יצחק אלדן, "דיפלומט ללא הפסקה" (הוצאת "אופיר ביכורים", ניתן להשיג באתר ההוצאה וגם אצל המחבר במייל.

---

הספר מגולל את זיכרונותיו של אלדן מהילדות בקזבלנקה שבמרוקו, שם נולד כג'קי (יצחק) דנינו, מספר על עלייתו ארצה בגיל 12, בניגוד לרצון הוריו, עם אחד מאחיו בקבוצת הנוער "חובבי השפה", מתאר את חייו כילד חוץ בקיבוץ טירת צבי ומגיע להגשמת החלום – להיות דיפלומט ושגריר בשליחות מדינת ישראל.

חסרות יוזמות יצירתיות

אלדן בן 81 כיום, גרוש וגר בתל אביב. הקריירה הדיפלומטית העשירה שלו כללה מגוון רחב של תפקידים: סגן קונסול כללי ביוסטון, טקסס; דובר וקצין עיתונות בשגרירות ישראל בפריז, צרפת; סגן קונסול כללי במונטריאול, קנדה; סגן קונסול כללי בלוס אנג'לס, קליפורניה; ציר וסגן שגריר בפריז; שגריר בדנמרק; שגריר באונסק"ו בפריז; ושגריר במועצת אירופה בשטרסבורג.

זאת, בנוסף לכמה תפקידים שמילא במטה משרד החוץ בירושלים, האחרון שבהם, ראש הטקס של מדינת ישראל. כיום הוא משמש נשיא מועדון השגרירים הזרים בישראל וראש בית הספר הישראלי לשגרירים צעירים מטעם המרכז הישראלי למנהיגות צעירה.

"הבנות שלי אמרו לי: 'אבא, עשית כל כך הרבה דברים. תכתוב את החוויות שלך, תעביר את הידע והשרביט הלאה", הוא אומר על הרקע לכתיבת הספר.

"תמיד אמרתי לכולם שאחרי השואה, הדיפלומטיה הישראלית צריכה לשים במקום הראשון את גורל הקהילות היהודיות בחו"ל. היום רואים במיוחד כמה הנושא הזה קריטי. הקהילות מאוימות והדיפלומטיה הישראלית צריכה להקדיש לכך תשומת לב. השגרירים צריכים להיאבק עם הקהילות נגד האנטישמיות, להגן על המוסדות שלהן. להציע לקהילות את העלייה ארצה, אבל תוך כדי, להיאבק באיומים".

"ובכל זאת, אני קורא לדיפלומטים הישראלים ליזום יותר יוזמות יצירתיות, במאמץ לכתר בטבעות אש דיפלומטיות את הגורמים האנטי־ציוניים והאנטישמיים בחו"ל, בעיקר באקדמיה ובבתי ספר תיכוניים. להשתמש ביתר שאת בדיפלומטיה ציבורית, תוך התמקדות בארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים, כי הם אלה שמעצבים במידה רבה את התדמית של ישראל בחו"ל".

"אגב, אני חושב שסגירת השגרירות באירלנד היא טעות. אני מתנגד למדיניות 'הכיסא הריק', כי כשאתה לא נמצא, האויבים שלך עושים מה שהם רוצים".

שאפתנות ורצון להצליח אפיינו אותו לאורך כל הדרך. "כשהגעתי ארצה מקזבלנקה, היו כל ההערות על המרוקאים. היה לי חלום, להידמות לישראלי הצבר", הוא נזכר. "יום אחד שמעתי בקול ישראל את גולדה מאיר מדברת על חשיבותם של יחסי ישראל עם היבשת השחורה".

"דבריה הרשימו אותי ועוררו בי את הרצון להיות דיפלומט. ב־1969, לאחר סיום לימודיי באוניברסיטה העברית, נתקלתי במכרז צוערים למשרד החוץ. היה ברור שאגש אליו".

אחד הרגעים המשמעותיים שלו, הוא מתאר, קשור בהוריו, מישל ומסודי דנינו ז"ל. "ב־1994, כשהם היו כבר מבוגרים מאוד, נבחרתי לעובד המצטיין של משרד החוץ. היו לי רגשות אשם שבגללי ובגלל אחי ההורים עלו ארצה וחיו בתנאים מאוד קשים. לכן רציתי לעשות דברים שיגרמו להם סיפוק. שיהיו מאושרים לראות את הילדים שלהם מתקדמים. הזמנתי אותם לטקס, והם ישבו בשורה הראשונה".

הספר שזור בזיכרונות רבים מהתפקידים השונים שמילא אלדן במדינות זרות. אחת המדינות המאתגרות הייתה כאמור צרפת. "הגעתי לפריז ב־1976 כקצין העיתונות ודובר השגרירות", הוא מספר, "במצב שבו רוב התקשורת, ובראשה העיתונים 'לה מונד' ו'ליברסיון', היו אנטי־ישראליים. לא היה קל להתמודד עם זה. השגריר דאז, מרדכי גזית ז"ל, לא דיבר צרפתית, והם רצו לדבר רק עם השגריר, לא עם הדובר. זה היה פרק מאוד קשה עבורי".

"כטוב ליבו של פרס ערב חתימת ההסכמים, הוא הזמין את רעיית השר לרקוד איתו ואני מצאתי את עצמי על רחבת הריקודים עם יועצת השר הנורווגי. בתום הבילוי טיילנו ברגל משער הניצחון דרך שאנז אליזה, עד למלון ריץ, שבו התארחו שתי הפמליות. בדרך התקרב אליי בעלה של היועצת שעימה רקדתי והעיר: 'אתה אוהב את החיים הטובים!'. השבתי בחיוב. כישורי ריקוד אינם בגדר חובה עבור דיפלומטים, כשם שנגינה בפסנתר אינה כזו; אך אין ספק שיכולות כאלה ואחרות עשויות לתרום להצלחת הדיפלומט".

"מהי השאיפה הכי גדולה של דיפלומט?", שואל אלדן ומשיב, "להגן על ארצו, לקדם אינטרסים של המדינה, וכמובן, אם אפשר, להיות מעורב בתהליך שלום. אני הייתי מעורב גם בשיחות החשאיות שהתקיימו בפריז בנוגע להסכם אוסלו, הייתי גם חבר בוועדות לנרמול העסקים בין ישראל למצרים בתחומים אזרחיים, וגם תרמתי בזמנו להסכם כינון היחסים עם איי קומרו".

לאורך הקריירה פגש אלדן דמויות מפתח רבות בדיפלומטיה הבינלאומית. אחת מהן היא נשיא ארצות הברית כיום, ג'ו ביידן. "מאוד הערכתי אותו", מספר אלדן.

"באפריל 2010 ביידן, אז סגן נשיא ארצות הברית, הגיע לארץ עם רעייתו ג'יל. הייתי אז ראש הטקס של המדינה. ניגשתי אליו, התחבקנו. ביידן היה זה שהתחיל ב'נוסחה החדשה' של הטקס: להניח תחילה זר על קברו של הרצל בהר הרצל".

"בעבר, כל אורח רשמי היה הולך ישר ל'יד ושם'. המסר היה שישראל נולדה בגלל השואה, אבל ישראל היא תולדה של התנועה הציונית, ואני חשבתי שצריך לשנות את הטקס וללכת קודם כל להר הרצל. הפכתי את הטקס למסר פוליטי־היסטורי. זה היה שינוי דרמטי. לפני ביידן הגיע לארץ לולה, נשיא ברזיל. הוא לא הסכים להניח זר בהר הרצל, אבל הלך למוקטעה והניח זר על קברו של ערפאת".

פגישה נוספת שזכורה לאלדן הייתה עם ולדימיר פוטין: "שרון היה אז ראש ממשלה, פוטין וצוותו הגיעו בפסח, והייתה שאלה מה עושים בנושא הכשרות. עם זה הסתדרנו. אבל הייתה בעיה עם הוודקות הלא כשרות שהם מכניסים למלון. בסופו של דבר, הביקור היה יפה מאוד, ופוטין הודה לי בשדה התעופה".

גם כיום מגדיר עצמו אלדן כ"דיפלומט ללא הפסקה", כשם ספרו. "בשבוע השני למלחמה נסעתי עם כמה חברי כנסת וכמה שגרירים זרים לעוטף עזה, כדי להראות להם את המצב", הוא מספר. "מאז, כל המפגשים של מועדון השגרירים הוקדשו למלחמה. למשל, ביום האישה הבינלאומי ערכנו לשגרירים בבית ההגנה בתל אביב מפגש מרגש עם הגיבורות מהדרום, ביניהן משפחתה של הפרמדיקית מבארי, עמית מן ז"ל"

אלדן ממשיך להביט קדימה. "חשוב לי לעצב את הדור הבא של המנהיגים כך שתהיה להם אוריינטציה בינלאומית, כי זה אחד הנכסים החשובים ביותר של כל אדם", הוא חורץ. "הנוער הישראלי לא נולד רק לאג'נדה הישראלית, אלא לאג'נדה של הכפר הגלובלי, שבו לא רק הסכסוך הישראלי־ערבי עומד על הפרק, אלא גם נושאים נוספים, כמו אקלים ועוד.

אנחנו צריכים לדעת להשתלב באג'נדות האלה". ולסיום, הוא לא שוכח דבר חשוב ביותר: "צריך תקווה בחיים, לא רק מלחמה. צריך לחשוב על העתיד. אף שזה אולי נשמע הזוי בימים אלה, צריך כבר עכשיו לחשוב על השלום".