חודשים רבים לפני הרגע הגדול שבו הראשונים שבחטופים אמורים לחזור במסגרת העסקה הנוכחית, במנהלת החטופים, הנעדרים והשבים במשרד ראש הממשלה מתכוננים לכך. “כיוון שהמנהלת מלווה את כל משפחות החטופים, וגם את השבים בפעימות הקודמות ואת משפחותיהם, אנחנו נערכים לפעימה הנוכחית מבחינת המשפחות שיקיריהן יחזרו בה, ולא פחות חשוב, מבחינת המשפחות שיקיריהן לא יחזרו בפעימה הזאת", מסביר ירון כהן, ראש המנהלת. "אנחנו מבינים מאוד מה עובר על המשפחות שיקיריהן לא יחזרו בפעימה הזו, וערים למה שמתחולל אצלן. זו טרגדיה נוספת על הטרגדיה שהן חוות. אנחנו שמים דגש מיוחד על המשפחות האלה כי אנחנו מבינים שהן צפויות לחוות משבר גדול מאוד".
כהן מסביר שמנהלת החטופים מתכללת את פעילותם של כל משרדי הממשלה בנושא. “לכן, כשחטופים חוזרים, יש תהליך ראשוני שקורה בקו הגבול, שם צה"ל אחראי לקבל אותם מהצלב האדום, לערוך להם בדיקות רפואיות ראשונות, להחליט לאיזה בית חולים להפנות אותם ולהטיס אותם לבית החולים", הוא מפרט. “יש שישה בתי חולים שנבחרו, והם יקבלו את השבים, כשכל אחד מבתי החולים ערוך ומוכן לכך. תרגלנו את בתי החולים בתיאום עם צה"ל, גם בהתבסס על לקחים מהפעימות הקודמות. זה אומר פתיחה של מחלקות מיוחדות בבתי החולים לקליטת השבים, וידוא המקום שבו המסוק ינחת, יצירת השרוול לשמירה על דיסקרטיות, מניעת כניסה לבית החולים של מי שאינו אמור להיכנס. לכל בית חולים כזה יש מפקד צבאי שאחראי לסייע למנהל בית החולים בכל הקשור בהקפדה על הנכנסים".
המנהלת פעילה מול המשפחות גם בתוך בתי החולים?
“כן, אנחנו פותחים בכל בית חולים דסק פנימי שמתחיל לטפל בצרכים של המשפחה ושל השב מרגע שהוא מגיע לבית החולים. הצרכים יכולים להיות הלנה בבתי מלון סמוכים לבתי החולים, הסעות, מסירה של תיק ציוד לשב שאנחנו מכינים מראש וכולל את כל הציוד שהוא יזדקק לו, במידותיו – בגדים, נעליים, כלי רחצה וכו’. במקביל, אנחנו מוציאים תיק עם המידע הרלוונטי לעובדת הסוציאלית של בית החולים. התיק מסביר מי זאת המשפחה, מה הרגישויות והקשיים שלה, כולל מתיחויות בתוך המשפחה, אם יש כאלה. כל מה שעובדת סוציאלית של בית חולים צריכה לדעת בממשק שלה. אחרי 24 שעות, לאט־לאט אנחנו מתחילים להכניס את גורמי המקצוע, את הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה, וזה בהקשר של מענקים שהשבים זכאים להם, תוכניות תגמולים וכדומה. מובן שאם מצבו של השב לא מאפשר את זה, נדחה את העניין מעט".
"תהליך נוסף שאנחנו עושים הוא ‘הפשרת הזהות’. כל חטוף או חטופה, ברגע שהם נחטפו, חשבון הבנק שלהם ננעל, הם נמחקים מרשימות כדי שהמשפחות לא יוטרדו בעניינים כמו דוחות וקנסות. ברגע שהחטוף חוזר אנחנו מפשירים את הזהות שלו, נותנים לו טלפון סלולרי חדש עם מספר חדש וממליצים שישתמש בו כדי להימנע מפניות מטרידות שונות, גם מהתקשורת. אנחנו בעצם מאפשרים לשב ולמשפחתו סטריליות, כדי שיוכלו להתחיל בלי הפרעות את תהליך ההחלמה והשיקום".
שינויים במצב הנפשי
מעורבותה של התקשורת היא אכן נושא שמעסיק את מנהלת החטופים. “אנחנו יודעים מפעימות קודמות שאנשי תקשורת שנכנסו לדבר עם המשפחות תפסו אותן הרבה פעמים בשלב שבו הן לא מוכנות לזה", כהן מספר. “במקרים רבים משפחות ציינו בפנינו שהן הצטערו מאוד על כך שהתראיינו בלי שנעשתה להן הכנה מסודרת. לכן אנחנו מעבירים להן תדריך תקשורתי, דוברותי, שבו אנחנו ממליצים איך נכון להתראיין ומתי. מובן שגם שב"כ מנחה את השבים מה לא להגיד כדי שזה לא יפגע במאמצים להשבת החטופים האחרים".
עם שחרורם של השב או השבה מבית החולים, מתבצעת “העברת מקל" של אחריות. “מהעובדת הסוציאלית של בית החולים לעובדת הסוציאלית של הרשות המקומית, מהרופא של בית החולים לרופא בקהילה, להמשך טיפול רפואי, מגורמי הצבא שהיה להם נציג במשפחה לגורמים אזרחיים מטעם המנהלת שמלווים את המשפחה ואת השב", מפרט ראש המנהלת. “יש אצלנו מנהל תיק משפחה, שתפקידו לרכז את הצרכים של השבים ומשפחותיהם, לתכלל אותם מול משרדי הממשלה ולנהל את הטיפול. זו המולקולה שעובדת ונערכת לתמוך במשפחה. אותם אנשים שמלווים את משפחת החטוף יהיו אלה שימשיכו ללוות את המשפחה אחרי שובו".
כהן מספר שבשנה האחרונה אגף ממשל וחקיקה במנהלת הוביל תהליכי חקיקה שנועדו להסדיר את השיקום במקרים אלה: “לדוגמה, חוק פדויי השבי שהעברנו בחודש מאי האחרון מבטיח לתת לשבים רשת ביטחון שמאפשרת להם להתחיל בתהליך השיקום. כששב יוצא מבית החולים אנחנו כבר יודעים לאן הוא יֵצא, אם הוא ירצה לחזור לחיות בקהילה שלו, לחזור לבית שבו הוא גר לפני שנחטף ועוד. אנחנו נערכים למקרים שבהם לשבים יש בני משפחה בחו"ל. יצרנו תשתית להטסת כל בני המשפחה בקרבה ראשונה לארץ כדי שיוכלו להצטרף לשב".
החטופים שאמורים להשתחרר עכשיו שהו בשבי שנה ושלושה חודשים. הטיפול בהם שונה לחלוטין מהשבים בעסקה הקודמת, ששהו בשבי כמה שבועות.
“ברור. אנחנו מבינים שהאנשים האלה כנראה ישהו תקופה ארוכה יותר בבית החולים. אם בפעימות הקודמות החטופים הגיעו לבית החולים והשתחררו הביתה אחרי 24 עד 48 שעות, הפעם זה יהיה אחרת. אנחנו נערכים לשהות ארוכה שלהם ושל המשפחות שלהם בבתי החולים, וכל הצוותים מסביב, גם אנחנו, כולל הדסקים הקדמיים שלנו, ערוכים לכך. עניין נוסף הוא מצבם הנפשי של כל אחד ואחת מהשבים והשבות. הם יוכלו לבחור אם הם רוצים שהפסיכולוג או הפסיכולוגית של בית החולים ימשיכו לטפל בהם אחרי השחרור, או שהם מעדיפים טיפול נפשי של גורם אחר. אנחנו פותחים בפניהם רשת שלמה של אפשרויות. אנחנו גם מבינים שהשינויים במצבם הנפשי של השבים ישפיעו גם על המשפחות, ולכן גם המשפחות יצטרכו לקחת את הזמן כדי לחזור לשגרה. אנחנו נותנים מענים גם לכך. יש המון גורמים שיושפעו מהעובדה שמצבו של השב יהיה אחר".
עבודת תחזוק סיזיפית
במנהלת החטופים, הנעדרים והשבים יושבים דרך קבע נציגים של משרדי הממשלה הרלוונטיים ושל גופים מקצועיים נוספים כדי לספק את המענים הנדרשים. “אנחנו מקפידים להוציא למשפחות החטופים עדכונים שוטפים של המצב ואומרים להן להתמקד רק בעדכונים שאנחנו מוציאים, כי הרבה מידע מופץ בתקשורת וחלקו לא מדויק", מסביר כהן. “העדכונים שלנו הם עדכוני האמת היחידים שהמשפחות יכולות להסתמך עליהם".
דיברת על ההתנהלות המיוחדת מול המשפחות שיקיריהן לא נכללים ברשימות בשלב הראשון בעסקה. איך עושים את זה?
“ראשית, גם עם המשפחות שיקיריהן כן מופיעים ברשימה – אנחנו אומרים להן שאנחנו עדיין לא יודעים בוודאות מתי הם ישוחררו. באשר למשפחות שיקיריהן לא מופיעים ברשימה, אנחנו בעיקר שומרים להן על התקווה תוך שאנחנו מסבירים שוב ושוב את המנגנון שמוודא את ההגעה לפעימה השנייה והשלישית. זו עבודת תחזוק סיזיפית מאוד. אנשים פה בטרגדיה בלתי נסבלת, ועכשיו נוספה להם פעימה שהם יודעים שיקיריהם לא יחזרו בה. המשפחות שואלות כל הזמן הרבה שאלות, ואנחנו משתדלים לענות להן על הכל. אנחנו לא גוף פוליטי, ומתווכים להן רק מה שקורה באמת. לא מתעסקים במה שנוגע למחלוקות".
ירון כהן, אל"ם במילואים, נכנס לתפקידו כראש מנהלת החטופים, הנעדרים והשבים בתחילת השנה שעברה. בעבר הוא שירת בתפקידים בכירים באגף כוח אדם במטכ"ל והיה קצין מטה בעוצבת האש ובאוגדת הגליל.
“בינואר מוניתי להקים את המנהלת, והיא קמה ב־1 במרץ", הוא מספר. “זה קשה ומורכב מאוד, במיוחד כשאתה פוגש את משפחות החטופים והשבים ואתה מבין את גודל הטרגדיה. בכל בוקר שאני מגיע לעבודה אני יודע שזה קשה מאוד, אבל אף אחד מאיתנו במנהלת לא היה מוותר על הזכות שניתנה לנו להיות פה, במקום הזה ובזמן הזה. זו תחושת שליחות אמיתית באירוע הכי לאומי שיש במדינת ישראל. בפן האישי אני אגיד לך שעזבתי מקום עבודה מאוד מפנק לצורך התפקיד הזה. אני גר בגליל, אז ברוב השבוע אני לא בא הביתה, ואני משלם מחיר אישי. אבל לא הייתי מוותר לרגע על הזכות הזו".
ומחוץ למנהלת, יש משהו שאנחנו, האזרחים, יכולים לעשות בשבועות הקרובים?
“כולם צריכים להסתכל לא רק על המשפחות של אלה שיחזרו עכשיו, אלא גם על המשפחות של אלה שלא יחזרו, ולחבק אותן בעת הזאת ובמקביל לתת להן תקווה שהיקירים שלהן יחזרו. ולמרות העובדה שזה אירוע שמעניין, כמובן, את כולם, הדבר הכי חשוב ברגע זה הוא לתת למשפחות את השקט הנדרש כדי לעכל את העובדה שיקירן חזר, או לא חזר. לכן צריך להימנע ככל האפשר מהפצת שמועות ברשתות החברתיות ומצילום של משפחות החטופים".