כשחולפים במכונית, מזרחית לצומת בית ליד, קשה שלא להשתאות למראה האנדרטה שמוצבת שם. האמנית שרה קונפורטי יצרה דמויות של חיילים המטפסים על סולם השמימה, ואיתם אזרח אחד. האנדרטה נמצאת באתר ההנצחה להרוגי הפיגוע שאירע בצומת זה ב־22 בינואר 1995, לפני 30 שנה בדיוק – פיגוע כפול שגבה את חייהם של 21 חיילים וחיילות ואזרח אחד, וגרם לפציעתם של 66 חיילים.

באמצע שנות ה־90 ביצעו חמאס והג’יהאד האסלאמי סדרת פיגועי התאבדות קטלניים. אחרי הפיגוע רב־הנפגעים הראשון, בקו 5 בתל אביב ב־1994, הג’יהאד האסלאמי הוציא לפועל לראשונה פיגוע התאבדות כפול, שהתרחש בצומת בית ליד.

באותן שנים צומת בית ליד היה צומת מרכזי בשל תחנת האוטובוסים, ששירתה חיילים רבים. בבוקרו של יום ראשון, 22 בינואר, ב־9:30, חיילים רבים המתינו בתחנה לחזרתם לבסיס אחרי חופשת השבת. מחבל מתאבד, לבוש במדי צה"ל, התברג ביניהם ופוצץ את חגורת הנפץ במשקל כעשרה קילו שנשא על גופו. בפיצוץ נהרגו תשעה חיילים, ועוד שלושה, שנפצעו אנושות, מתו מאוחר יותר מפצעיהם. שלוש דקות לאחר הפיצוץ הראשון פוצץ עצמו מחבל נוסף בין הפצועים, החיילים ועוברי האורח שנזעקו לטפל בנפגעים. בפיצוץ השני נהרגו תשעה חיילים ואזרח, נהג המשאית שחנתה בסמוך.

בדיוק "בלדה לחובש"

“בית ליד היה נקודת האיסוף של טירוני חטיבת הצנחנים ושל כל מי ששירת אז בסנור, שהיה בסיס האימונים של הצנחנים", מסביר עודד אברילינג’י, אז סמל מבצעים ומדריך קרב מגע בן 19. “זה היה בוקר רגיל לגמרי, ובאותו זמן הייתי באזור הקיוסק שממערב לו היו תחנות האוטובוס. המחבל הראשון נכנס לתוך קבוצה שעמדה מטר וחצי ממני, והפעיל את המטען. אני נפצעתי די קשה. המטען השני התפוצץ במרכז הרחבה של הקיוסק, שני מטר ממני".

היית בהכרה במשך כל הזמן הזה?
“כן, חזרתי להכרה גם אחרי הפיצוץ הראשון וגם אחרי הפיצוץ השני. אני זוכר שבשלוש הדקות שעברו ביניהם הסתכלתי על ההתנהלות המקצועית של החבר’ה שפיקדתי עליהם, ביניהם רס"ל ענאן קדור וסגן יובל טוביה, שהתחילו לעמוד בצומת ולצעוק לרכבים ולאנשים שלא ייכנסו למתחם, בגלל התרעה שהם שמעו חודש לפני האירוע, שייתכן שיהיה פיגוע משולב. סמלת מאיה קופשטיין, שהייתה חיילת ביחידה שלי, רצה למפקד שלה, אייל לוי, וניסתה לסחוב אותו החוצה. בפיצוץ השני כל הארבעה נהרגו. ניגש לעזור לי רב"ט איתן פרץ, שהיה טירון בנובמבר 94’, בחור נחוש וכריזמטי מנהריה, שהדרכתי בקרב מגע. שבוע לפני הפיגוע הוא עבר לראשונה קורס מגישי עזרה ראשונה, והוא כרע ברך לידי, שם לי חוסם עורקים על הרגל השמאלית, התכופף אליי ודיבר איתי. גיבור ישראלי הארדקור. בפיצוץ השני איתן ספג הדף ורסיסים, ונהרג. בגופו הוא הציל את חיי. השיר ‘בלדה לחובש’ של יהורם גאון הוא בדיוק על מקרה כזה".

אחרי הפיצוץ השני, אברילינג’י הצליח לזחול בשארית כוחותיו כמה מטרים, עד שאזרח בשם דן דר שנקלע לאזור משך אותו מחוץ לזירת הפיגוע עד להגעת הצוותים הרפואיים שהעניקו לו טיפול ראשוני ופינו אותו לבית החולים רמב"ם. “כשראיתי את דן דר, תפסתי לו בכוחותיי האחרונים את המכנסיים", אברילינג’י נזכר. “הוא הסתכל עליי בהלם ושאל ‘אתה חי?’, ואז תפס אותי מהידיים והרגליים עם עוד חייל, והעביר אותי לאזור של תחנת האוטובוס".

עודד אברילינג’י (צילום: אפרת אשל)
עודד אברילינג’י (צילום: אפרת אשל)

דר, אז סטודנט בטכניון, הגיע לצומת בית ליד אחרי שהסיע את אמו ואחותו לשדה התעופה והיה בדרכו לחיפה. “ראיתי מכביש 4 עשן מיתמר ושמעתי בום עמום", הוא משחזר. “המשכתי לנסוע לכיוון הצומת כי עדיין לא הבנתי שמדובר בפיגוע, עד שראיתי חיילים שחצו את הכביש והתחילו לאותת למכוניות לעצור. הייתי הרכב הראשון בטור, בלמתי ועמדתי לרוחב הכביש. כשהתנועה נעצרה, ירדתי עם הרכב לשוליים ובשלב מסוים יצאתי ממנו כדי לראות מה קורה. נשענתי על הרכב, ואז היה הפיצוץ השני. הרגשתי את גל ההדף פוגע בי. הייתי במרחק 50 מטר מהפיצוץ. ראיתי מכסה מנוע של אחד הרכבים מתעופף באוויר, ועדיין לא באמת עיכלתי שמדובר בפיגוע. האינסטינקט הוביל אותי ללכת לזירת הפיגוע. כשראיתי חבר’ה צעירים שבאים מולי חבושים, לאט־לאט חלחלה בי ההבנה שזה פיגוע".

דן דר (צילום: פרטי)
דן דר (צילום: פרטי)

"אני זוכר שעמד מולי חייל צעיר, טירון, שצעק לי לא להיכנס. ביקשתי ממנו לעזור לי לפנות אנשים כי חששתי שיהיה עוד פיצוץ ושכל מי שנשאר בחיים ייפגע. תפסתי את החייל ההמום באפוד והתחלנו לגשת לפצועים. בשלב מסוים החלטתי, אני לא יודע על סמך מה, שכנראה לא יהיה פיצוץ שלישי, אז אפשר להתחיל לטפל בפצועים. שלחתי את אותו חייל לטרמפיאדה ממול, לאסוף מכל החיילים חוסמי עורקים ותחבושות אישיות, והתחלנו לחבוש. אין לי שום רקע בחבישה או בעזרה ראשונה, אני לא מבין בזה בכלל, פשוט אלתרתי".

דר מספר שהאמבולנס הראשון הגיע למקום כרבע שעה אחרי הפיצוץ השני: “חיכיתי שיגיע מישהו שיודע מה צריך לעשות וייקח ממני את האחריות. הגיע נהג האמבולנס הראשון, שירד עם קופסת קרטון, הגיש לי אותה ואמר שאלה אינפוזיות. ואז הוא שואל אותי: ‘מה צריך לעשות?’. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי: ‘אם זו ההצלה שלי – אבדנו’. אבל מהר מאוד הגיעו עוד 20 אמבולנסים והתחיל פינוי הפצועים".

לקראת סיום הפינוי נותרה בשטח פצועה קשה אחת, שהמתינה לאמבולנס נוסף שיגיע. “אמרתי לכוחות שהיו שם שיש ניידת משטרה מסוג טרנזיט שאפשר להכניס לתוכה אלונקה, אז הכנסנו אותה לניידת ונסענו לבית החולים הלל יפה", דר מתאר. “בדרך ראיתי שהחיילת הזו היא קצינה, ואני זוכר שהיא רק אמרה ‘שורף לי’. התמונה שלה נשארה לי בראש. ביום שאחרי הפיגוע הרגשתי אומלל. התייסרתי מרגשות אשם כי לא הבנתי איך למרות כל המאמצים שעשיתי כדי להציל חיים, עדיין כל כך הרבה חיילים נהרגו בפיגוע הזה. הרגשתי שאני מוכרח לדעת מה עלה בגורל אותה קצינה. הרמתי טלפון לבית החולים ואמרו לי שהיא לא שרדה. גיליתי שלקצינה קראו עדי רוזן, וביום שישי באותו שבוע נסעתי לנחם את המשפחה שלה. אני זוכר שהיה בשבעה קצין מהיחידה שטען שמה שסיפרתי על הפינוי לא נכון כי עדי נהרגה בפיצוץ הראשון. המשפחה הוטרדה מכל העניין ודרשה להקים ועדת חקירה. מינו קצין בודק, שמצא שהסיפור שלי נכון ומאז נוצר לי חיבור נצחי עם משפחת רוזן".

עדי רוזן ז''ל (צילום: צילום רפרודוקציה: גדי קבלו)
עדי רוזן ז''ל (צילום: צילום רפרודוקציה: גדי קבלו)

סגן עדי רוזן, בת 20 במותה, שירתה כקצינת ת"ש בבסיס הטירונים של הצנחנים. “יש כמה גרסאות לגבי הסיבה שבגללה עדי הייתה בצומת בית ליד באותו בוקר, אבל ידעתי שאם עדי בחיים – היא הייתה עושה הכל כדי ליצור איתנו קשר", מספרת אמה של עדי, רחל רוזן. “בשעה שלוש בצהריים הגיעו מקצין העיר והודיעו לנו שעדי איננה בין החיים. בחצות הגיעו אלינו המפקדים של עדי, וסיפרו לנו סיפור שמאוחר יותר התברר שלא היה ולא נברא. זה עוד לקח שאני מקווה שהצבא ילמד – לא לספר למשפחות שכולות סיפורי סבתא כי האמת בסוף מתבררת. הם סיפרו שעדי נפצעה בפיצוץ הראשון, והייתה בין הראשונות שפונו לבית החולים הלל יפה, כשבפועל לקח שעה שלמה עד שפינו אותה, וגם זה בזכות דן דר. השוטר שחבר אליו העיד שבמשך כל השעה הזו אנשי הצוות הרפואי היו בשוק, והיה שם ברדק לא נורמלי. דרשנו ועדת חקירה בהובלת האלוף יורם (יה יה) יאיר, ובסופו של דבר הצבא התנצל על שמסר גרסה לא נכונה".

רחל רוזן (צילום: פרטי)
רחל רוזן (צילום: פרטי)

אנחנו עדיין בתוך טרור

לאחר הפיגוע התבררו סיפורי הגבורה של החיילים בזירה. מלבד קדור, טוביה, קופשטיין ופרץ, היו חיילים נוספים שמיהרו לטפל בפצועים לאחר הפיצוץ הראשון ונהרגו בפיצוץ השני. אלה הם רב"ט גלעד גל־און, סגן דוד בן זינו, סמ"ר דמיאן רוסובסקי, סמ"ר יחיאל שרביט, רב"ט עילי דגן ורב"ט אמיר הירשנזון ז"ל. כולם קיבלו לאחר שנהרגו, ב־2003, צל"ש מאלוף פיקוד המרכז.

“מאיה שירתה כמדריכת קשר של טירונים בבסיס חטיבת הצנחנים בסנור", מספר איתן, אביה של סמלת מאיה קופשטיין ז"ל, שהייתה בת 19 כשנהרגה. “באותו בוקר הורדתי אותה בתחנת האוטובוס, ואני עד היום זוכר את התמונה שלה מנופפת לי לשלום. ביקשתי ממנה שתתקשר אליי כשתגיע לבסיס. בפיצוץ הראשון מאיה לא נפגעה, אבל היא לא חשבה לברוח, אלא ישר רצה לסייע לטפל במפקד שלה, אייל, שמת מפצעיו כעבור שבוע. הפיצוץ השני הרג אותה. לא הופתעתי שהיא עשתה מה שעשתה. זה כל כך באופי שלה. במהלך השבעה התגלה לנו מעשה הגבורה שלה. היו לה ביצים".

סמלת מאיה קופשטיין ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)
סמלת מאיה קופשטיין ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

איתן קופשטיין  (צילום: פרטי)
איתן קופשטיין (צילום: פרטי)

בדומה לקופשטיין, עילי דגן בן ה־19, טירון בחטיבת הצנחנים, חש מיד אחרי הפיצוץ הראשון לטפל בפצועים, ובעודו חובש את אחד החיילים, נהרג בפיצוץ השני. “עילי לא הספיק אפילו לעבור השבּעה", מספרת אחותו הקטנה, עדילי דגן סנדז’יבסקי. “ביום חמישי שלפני הפיגוע, כשעילי יצא לאפטר לאזכרה של חבר שלו, נפגשנו בפעם האחרונה. כשהוא חזר לצבא נפרדנו ב’ביי’ רגיל. הייתי אז בכיתה ה’, ובאותו בוקר שמעתי על הפיגוע משמועות בבית הספר. כשחזרתי הביתה נשמנו לרווחה כי ידענו שעילי סגר שבת בבסיס בסנור. ידענו שאין סיכוי שהוא נמצא בצומת הזה, אז המשכנו בשגרה. כשיצאתי מחוג בלט באותו יום, אבא שלי חיכה לי בחוץ ובישר לי את הבשורה הקשה. מאז החיים שלנו השתנו מהקצה אל הקצה. בדיעבד הבנו שעילי נשלח למשימת אבטחה שגרתית בצומת בית ליד. הגורל היה כל כך אכזר, שעילי החליף מישהו במשימת האבטחה הזו. הוא לא היה אמור לנסוע אליה באותו בוקר. בפיצוץ הראשון הוא היה בצד השני של הצומת, וכשהוא שמע את הפיצוץ, הוא רץ לעזור לפצועים, ונהרג".

עילי דגן ז''ל (צילום: ראובן קסטרו, רפרדוקציה)
עילי דגן ז''ל (צילום: ראובן קסטרו, רפרדוקציה)

עדילי דגן סנדז’יבסקי (צילום: פרטי)
עדילי דגן סנדז’יבסקי (צילום: פרטי)

תכנון הפיגוע החל כשלושה חודשים לפני כן, כשמזכ"ל הג’יהאד האסלאמי דאז, פתחי שקאקי, הטיל את המשימה על אחד מעוזריו, עבד אל־חלים בלביסי. בלביסי סיפר בחקירתו לאחר הפיגוע שצומת בית ליד נבחר בגלל העובדה שחיילים רבים היו בו בימי ראשון בבוקר, וגם כי מנהיג חמאס, אחמד יאסין, היה כלוא אז בכלא אשמורת הסמוך, ואנשיו רצו שהוא ישמע את הפיצוצים מתאו.

בימים שלפני הפיגוע נסעו שני המחבלים המתאבדים מרצועת עזה לטולכרם, שם הם הצטיידו במדים של חיילי צה"ל. מחבל שלישי, שאמור היה להצטרף לפיגוע, “הבריז" ברגע האחרון. “בדיעבד התברר שלא היה למחבל הזה כסף למונית, ולכן הוא הבריז", מספר קופשטיין. “רק אחרי שנה איתרו את המטען השלישי, וזה נס שהוא לא התפוצץ כי אז האסון היה יכול להיות הרבה יותר חמור".

המשפחות השכולות הקימו עמותה להנצחת חללי בית ליד וב־2008 נחנך סמוך לצומת אתר ההנצחה, ולאורך השנים התקיימו בו אירועים, מפגשים וסיורים להנצחת החללים. “לפני שנתיים העמותה הזו התפרקה, לצערי, אבל קיימת האנדרטה ליד הצומת וזו אנדרטה מאוד עוצמתית", אומרת דגן סנדז’יבסקי. “אני מזמינה אנשים לבוא לבקר במקום הזה, שנמצא עכשיו בטיפול מועצת כפר יונה. אנחנו רוצים שזה יהיה מקום של השראה והרגשה טובה, ולא מקום מדכא ומעציב".

ממרחק 30 שנה, איך אתם מביטים על מה שאירע אז ומה שקורה היום?
קופשטיין: “בפרספקטיבה של היום אתה אומר לעצמך ‘רבאק, זה מה שקיווינו וציפינו לו? שהטרור עדיין יהיה פה?’, מובן שלא. בכל פעם שיש פיגוע או חייל שנהרג זה קורע לי את הלב מחדש".

רוזן: "כל 'הותר לפרסום' שובר לי את הלב ומציף בי את הפיגוע הזה".

דגן סנדז’יבסקי: “מאז הפיגוע הארור הזה עברנו כל כך הרבה אסונות, עוד לפני 7 באוקטובר ובטח מאז 7 באוקטובר. המדינה שלנו באמת במצב נורא. לנוכח העובדה שיש כל כך הרבה פיגועים, מי שלא נולד אז פחות מכיר את הפיגוע בבית ליד, ולכן חשוב לנו להזכיר אותו בכל הזדמנות".
אברילינג’י: “אני חי תמיד את הפיגוע הזה, הוא לא נחלת העבר עבורי. בפרספקטיבה של 30 שנה, ובייחוד אחרי 7 באוקטובר, אני יכול להגיד שזו הדינמיקה של העם שלנו – מטראומה להשראה. בהתחלה היה הרבה כעס, גם מצד המשפחות השכולות, זה שעברו 30 שנה ואנחנו עדיין בתוך המסלול הזה של טרור, זה הופך את הבטן. אני גיליתי שלדבר על זה מול אנשים היה תרפויטי עבורי הרבה יותר מכל פסיכולוג, ועד היום אני במסע הנצחה. אני מספר כבר 25 שנה את הסיפור שלי בפיגוע הזה בפני חיילים, עמותות, תלמידים ובעצם בכל מקום".