בימים הראשונים והכאוטיים של המלחמה, כאשר המדינה כולה הייתה עדיין בהלם מהאירועים, התגבש צוות קטן של אנשים נחושים. "היינו משפחה אחת ועוד שלושה ארבעה אנשים", משחזר סויסה. הם חילקו ביניהם את המשימות לשלושה תחומים עיקריים: דוברות, אסטרטגיה, והקמת מטות בארץ ובחו"ל. סויסה, שלקח על עצמו את האחריות על המטה המבצעי, לא ידע אז שהוא עומד להקים את אחד המקומות המשמעותיים ביותר במאבק להשבת החטופים.
הרעיון נולד באופן ספונטני, כאשר המשפחות הציעו לקיים קבלת שבת משותפת. למרות אזעקות מתמשכות, נפילות טילים, ובשורות קשות שהגיעו באותם ימים, סויסה יצא לרחבת מוזיאון תל אביב. מול הקריה, במיקום אסטרטגי, הוא זיהה הזדמנות ליצור משהו משמעותי.
ההחלטה להציב שולחן ענק עם כיסאות ריקים הייתה הכרחית מבחינה תקשורתית. "זה לפחות ייתן זעקה", מסביר סויסה, "כאשר אנשים רואים שולחן כזה ענק, מטורף, עם כל כך הרבה כיסאות ריקים, זו סטירה לתוך הפנים". באותם ימים ראשונים, כשעדיין לא היו ידועים המספרים המדויקים של החטופים והנעדרים, השולחן הריק דיבר בשפה אוניברסלית של אובדן וכאב.
התהודה התקשורתית העולמית הייתה מידית, אך סויסה הבין שהשם "רחבת מוזיאון תל אביב" אינו מעביר את המסר הנכון. "אם אתה מנהל מאבק בכל העולם, צריך שאנשים יבינו בכל העולם שמדובר בחטופים", הוא מסביר. ההחלטה לשנות את השם ל'כיכר החטופים' נתקלה בהתנגדות ראשונית מצד חלק מהמשפחות, שחששו שהשם יקבע את גורל יקיריהם. סויסה נדר להן נדר: "ביום שזה יסתיים וכולם יחזרו אני מתחייב לכם שאני מוריד את השלט הזה עם פטיש".
המיקום האסטרטגי של הכיכר, מול משרדי הקריה שם יושבים מקבלי ההחלטות - הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה וחברי הקבינט - הפך אותה לתזכורת יומיומית למחויבות להשבת החטופים. "הם צריכים כל יום שהם באים לשם לדיונים, להתבונן לכיכר, ולהבין שזאת הכיכר שמחויבים להחזיר את השם שלה למקור", מדגיש סויסה.
השבוע, כאשר הכיכר התמלאה באלפי אנשים שבאו לחגוג את שובן של רומי, דורון ואמילי, התברר שהמקום הפך להרבה יותר ממרכז מחאה. "עם ישראל לא צריך הרבה", אומר סויסה בהתרגשות, "הוא פשוט בא לכיכר הזאת, בא להתרגש, לשמוח, לחבק, לבכות". הכיכר הפכה למקום של התכנסות לאומית, בין אם בשמחה ובין אם בצער, מקום שמאחד את העם בכל רגע ורגע. "זה הפך להיות הבית שלנו", מסכם סויסה, "מקום שכל מי שמכונן בו הרגש הזה, פשוט שם".
הכיכר, שנולדה מתוך כאב עמוק, הפכה לסמל של תקווה, אחדות ונחישות - תזכורת מתמדת למחויבות הלאומית להשבת כל החטופים הביתה, ועדות חיה לכוחה של הערבות ההדדית בחברה הישראלית.
התרעות פיקוד העורף