בראשית מחקרך אמרת שישראל קסטנר מסתמן כ"קוויזלינג" (ראש ממשלה במשטר הפרו־נאצי בנורווגיה שהוצא להורג בתום המלחמה - מ"ח). את עומדת בהגדרתך?
"כן, קוויזלינג היה בוגד, והוא היה בוגד".

"מכר את נפשו לשטן" כדברי השופט בנימין הלוי?
"לא מלכתחילה, אבל הוא בגד, הסתיר מהיהודים אמת קשה ושיקר, זאת הפרת האמון הכי בסיסית בין מנהיג למונהגיו".

את לא שיפוטית מדי? היה קשה עד בלתי אפשרי להיחלץ מהצבת הגרמנית.
"נכון, כנראה שהיה משלם בחייו".

האם ראש ועדת ההצלה בהונגריה היה בוגד או מושיע? האם שיתף פעולה עם הגרמנים לטובת מיעוט נבחר או שיזם ערוץ יחיד בעל סיכוי להציל יהודים משואה משתוללת? עדיין ניטש הוויכוח. שלא כקוויזלינג, קסטנר לא הוצא להורג אך שילם בחייו על פועלו בזמן המלחמה. מה שבונה סיפור על איש שהתכוון לטוב וגמר ברע, על רכבת שיצאה לפני 80 שנה ועדיין לא הגיעה לתחנה הסופית.

עטיפת הספר רכבת קסטנר (צילום: כריכת הספר)
עטיפת הספר רכבת קסטנר (צילום: כריכת הספר)

"רכבת קסטנר, על השקר והבגידה" (הוצאת ידיעות ספרים וכרמל) הוא מחקרה המעמיק והשקדני של ד"ר אילה נדיבי. לפני כ־30 שנה צללה לקורות ההצלה בעת שואת יהודי הונגריה. הפרק שלפנינו לא מוריד מהפסים את "רכבת המיוחסים", ואין הוא נוטה חסד לד"ר ישראל (רז'ו) קסטנר. על פני 296 עמודיו זרוע הספר משפטים כ"שקר, הטעיה וזיוף היו בני לוויה קבועים בהתנהלותו", "היה מוג לב, חסר אומץ לנתק את עצמו מהמלחציים הגרמניים".

אחת הטענות המרכזיות של ד"ר נדיבי: כאדם חופשי החליט קסטנר להתמסר לאס־אס, תוכנית ההצלה שרקם להצלת יהודים בשיתוף פעולה עם הגרמנים נולדה חודשים לפני שכבשו את הונגריה וחרצה את גורלה של רוב הקהילה. עיקרה: העלאה לארץ של שתי קבוצות שיכללו כמה עשרות אלפי יהודים והבטחה לתת קדימות לקטנה מהשתיים, "המיוחסים", כהגדרת קסטנר. עקב העלמת מסמכים, זיופים ושקרים, כך טענת החוקרת, שגו שתי ערכאות במשפטו של הד"ר קסטנר.

היא בת לניצולי שואה מהונגריה שגורשו לאושוויץ. למזלם, היו הוריה בגיל המתאים וקלגס המיון חרץ: "שמאלה", לעבודה. לאחר מות אמה הפצירה באביה: "דבר איתי, אני חייבת לדעת". אבל הוא התבצר בתהומות שתיקתו. אפילו פיתוי הפיצויים לא גרם לו לשחרר וידוי. אילה התעקשה. הרחיקה לקנדה לשמוע מבני דודה ששמעו מהוריהם. אחד הסיפורים שנחרת בה התרחש כשעצרה רכבת הגירוש באחת התחנות. מישהו צעק לאביה: "איצו (יצחק - מ"ח), יש כאן אנשים מהמקום שלך". הוא חש אליהם ושמע את אמו מבעד לחרך החלון הגבוה בקרון: "אני צמאה, איצו". הוא רץ וחזר עם דלי מלא. לפני שהספיק להעלות את הדלי לחרך החלון בעט חייל גרמני בדלי. יותר לא ראה הבן את אימו.

הידע הדל על קורות משפחתך הביא אותך למחקר?
"בילדותי לא רציתי לשמוע על השואה, אבל בדיעבד אני אומרת: 'כן, בוודאי'".

היא בין מקימי היישוב מחולה בצפון בקעת הירדן. גידלה שבעה ילדים שהניבו 39 נכדים. אחד מהם, סגן עברי דיקשטיין ז"ל, מ"מ בגולני, נפל לפני כחודשיים (14.11.24) בלבנון. שנים הייתה מורה להיסטוריה. פסק דינו של בית המשפט העליון שעל פיו הורתה, חלחל לספרי הלימוד, לאומנות, למוצגים משפטיים שזויפו כדי להתאימם לדוח קסטנר. הדחף להתמסר לסיפור נולד כשראתה בקאמרי את "קסטנר" של מוטי לרנר.

"הזדהיתי הזדהות מוחלטת עם הנושא", הצהירה. ההחלטה לצאת למחקר התגבשה סופית בימי מנכ"לותו של טומי לפיד - בעצמו ניצול שואה - ברשות השידור. היא צפתה בשקיקה בשלושת הפרקים של "משפט קסטנר", ששודרו בטלוויזיה ברצף יום אחר יום, ורצתה לקרוא את הפרוטוקול כולו. אבל בארכיון "יד ושם" לא מצאה מילה. בגנזך המדינה גילתה חלקים ממנו. כך הניחה יד ראשונה על עדות משה קראוס ומפעל ההצלה שלו. "אמרתי לעצמי: 'וואו, איך לא ראיתי כלום על זה בכל ההצגות?'".

גם לא בספרים?
"הוא הוזכר אבל בשוליים, לא התחיל להיצרב בזיכרון".

משה קראוס היה ראש המשרד הארצישראלי של הסוכנות בבודפשט שתפקידו לדאוג לעלייה. שלא כקסטנר, לא פנה אל הגרמנים כי לא האמין להם. עם נציגי המדינות הניטרליות בבודפשט פיתח שיטת הצלה מקיפה ומקורית שפורטה במוסף הזה. על פיה, ניצלו לפחות 40 אלף איש הודות לקראוס והקונסול השוויצרי קרל לוץ ושיטתו.

הונגריה הייתה כבושה שנה. השואה על אדמתה התרחשה במשך עשרה מחודשי הכיבוש. לכבשנים גורשו 600 אלף מבין 800 אלף יהודי המדינה. רובם מערי השדה אך גם מהבירה. על בימת הבלהות בבודפשט הזדקרה אז דמותו של ד"ר קסטנר.

הוא נולד בקלוז' בצפון טרנסילבניה, שסופחה בהמשך לרומניה ושבה ב־1940 להונגריה. בעיר התכנסה קהילה מפוארת של 18 אלף יהודים ותנועה ציונית מפותחת. רז'ו היה בעל יכולת למידה מרשימה. בתום לימודיו בגימנסיה ידע לדבר בשבע שפות, עם השנים עשה דוקטורט במשפטים והתחתן עם אצולת היהודים. אליזבט (בודיו) הייתה בתו של ד"ר יוסף, יושקה פישר מנהיג הקהילה היהודית, ראש הסיעה היהודית בפרלמנט הרומני (כשטרנסילבניה הייתה חלק מרומניה - מ"ח). קסטנר היה עיתונאי ב"אוי קלט" ההונגרי, וכשנסגר העיתון עבר לבודפשט.

"דמותו התאפיינה בשניות", כותבת אילה נדיבי. היו שראו בו איש שנון, חריף, מוכשר ומאוד אינטליגנטי. לדעת אחרים היה דיקטטור לא קטן. יהיר, מתנשא, קל דעת שהסתבך לעיתים בחובות. ד"ר קסטנר פיתח משיכה לא רק לנשים, גם לפוליטיקה ולהבזקים של צלמי העיתונות. התלבש תמיד טיפ־טופ: מגבעת איכותית, עניבה קשורה בדקדקנות, חליפה בתפירה עילית ונעליים שזרחו כשמש במלואה. פניו הפיקו רצינות ודיבורו היה מרוסן, כמי שמשקל מילותיו נהיר לו. איש של עוצמה ואופל.

מתי התחיל ד"ר קסטנר לצעוד אל האופל? למה עלה על הדרך שתסתיים בשלושה כדורי מתנקשים ברחוב עמנואל הרומי 6 בתל אביב? "ברור לגמרי שזה לא היה למען בצע כסף", טוענת אילה נדיבי, "צורך נפשי עמוק לזכות בכבוד ובהערכה על מעשה שכמותו לא היה כל המלחמה כמי שעתיד להציל עשרות אלפי יהודים, שיציב אותו בכותל המזרח של העם היהודי כגדול מצילי היהודים, היה בין מניעיו העמוקים".

יואל ברנד (צילום: ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל)
יואל ברנד (צילום: ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל)

שותפו העיקרי היה יואל ברנד, ממקימי ועדת ההצלה. איש חם, אידיאליסט נאיבי, הרפתקן במידה "ולא פיקח במיוחד", כותבת נדיבי. הוא לא נולד כקסטנר בקלוז' אך חי בה כמה שנים. בצל המלחמה רומן נרקם בין האנזי, אשת ברנד, לקסטנר. לפגישותיו הלכה איתו. הוא נועץ בה ונשען עליה. אייכמן קרא לה "גברת קסטנר".

סגנו של אייכמן, "יועצו לענייני יהודים", היה דיטר ויסליצני. בשלהי 1942 נפגש בסלובקיה עם הרב מיכאל וייסמנדל, מראשי ההצלה, שהעלה לפניו את "תוכנית אירופה". על פיה, ישולמו לגרמנים 2 מיליון דולר תמורת הצלת שארית פליטה מכמה קהילות ביבשת.

דיטר ויסלצ'ני (צילום: Bundesarchiv)
דיטר ויסלצ'ני (צילום: Bundesarchiv)

ביוני 1943, תשעה חודשים לפני כיבוש הונגריה והרבה לפני המועד שיזכיר בדוח שלו, נפגשו קסטנר וברנד עם ויסליצני. במקביל למו"מ שעדיין נמשך בסלובקיה, הם הציעו ליישם גם בהונגריה את "תוכנית אירופה". הגרמני דרש מהשניים ציות מוחלט ושמירת התוכנית בגדר "סוד של הרייך".

עניינם של הגרמנים בתוכנית לא נבע רק ממחסור אקוטי בדולרים. גם מהתקווה שתוכנית הצלה באוויר תרדים את היהודים, תחסל באיבו כל רעיון להתנגד, להתקומם. רק חודש חלף מאז שהצליחו לדכא בדם ואש את המרד בגטו ורשה. אין הם רוצים גטו ורשה גם בבודפשט. הגרמנים קיבלו את ההצעה "על הנייר", "אבל היא לא התבצעה לא מצידם ולא מצידנו. בצד שלנו כי לא שילמנו. לא קיבלנו כל סכום שיכולנו לשלם", יאמר בהמשך יואל ברנד לחוקריו בכלא הבריטי בקהיר.

עצם הפגישה עם ויסליצני, קובעת נדיבי, חרצה במידה רבה את גורלם של רוב יהודי הונגריה עוד לפני הפלישה. שמירה מוקפדת על הסוד האיום לפני הכיבוש ומיד אחריו מהמוני היהודים, שקרים שבהם הזין קסטנר את מנהיגי היהודים בבודפשט ואת ועדות ההצלה באיסטנבול ובשווייץ, "העצימו את ממדי הקטסטרופה".

אדולף אייכמן (צילום: מילי ג'ון, לע''מ)
אדולף אייכמן (צילום: מילי ג'ון, לע''מ)

אבל היה היגיון במגע של קסטנר עם הגרמנים. הוא קרא נכון את המפה, עשה ניתוח מושכל והסיק שרק עימם ניתן לסגור דברים.
"יפה, בסדר, אבל למה להסתיר את זה ממנהיגי היהודים? הרי תנועת 'איחוד־מפא"י' הייתה הקטנה ביותר בתנועה הציונית בהונגריה. למה לא להציע למנהיגים האחרים: 'בואו נבנה יחד תוכנית הצלה'? מטורף לא לעשות את זה".

תשעה חודשים אבודים חלפו בין הפגישה ביוני 1943 לכיבוש הגרמני במרץ 1944. מנהיגים יהודים חששו ממזימת פלישה גרמנית. אלא שלא ידעו על המידע שקיבל קסטנר מוועדת ההצלה באיסטנבול ועל "בישוליו" עם הגרמנים. גם כשנודעו העניינים למנהיגים יהודים מובילים, לא נבנתה שום תוכנית משותפת. ועדת ההצלה בבודפשט קיבלה, למשל, הוראה מאיסטנבול להכין תיעוד מתאים לצנחנים שיבואו להונגריה לסייע להתנגדות האקטיבית לעת הכיבוש. ורוח הדברים לא ירדה אפילו לא אל מנהיגי הציונים. "האם באמת חנה תבוא לבודפשט?", שאלה האם קתרינה את משה קראוס. "היום איש אינו בא מא"י לבודפשט", השיב לה.

חודשיים לפני הכיבוש הגבירה איסטנבול משלוח כספים לבירת הונגריה. 15 אלף דולר יועדו לארגון יחידות הגנה אקטיביות. אבל ראש הוועדה, שהיה אמור להקים את היחידות, ברח ביום הכיבוש לעירו בצפון יוגוסלביה. בחוגים היהודיים נרשם מחסור זועק בכסף לנשק. אומנם נרכשו 150 אקדחים, אך שליש לא היו ראויים לשימוש, ל־8 הרובים הקטנים הוקצבו 30 קליעים לכל אחד. במקום לחמש קבוצה אחת בכל מה שצריך, חילקו את השלל הדל לפי מפתח תנועתי.

איסטנבול שידרה לוועדה בבודפשט הוראות שלא להיענות לשום תביעה של הגרמנים: לא לתת יד למפקדי אוכלוסין, לא לענוד טלאי צהוב, לא להתכנס לגיטאות. אלה, כך הוסבר, תמרורי מוות, בירוקרטיה בדרך להשמדה. אלא שאזהרות איסטנבול לא הגיעו לקהילה, כי קסטנר עצר הכל. "אפילו בקלוז' עירו, מלבד קומץ מקורבים, לא ידעו דבר", אומרת אילה נדיבי.

כי חשש שיפגעו בשיתוף הפעולה עם הגרמנים?
"בדיוק. בתוכנית ההצלה שלו".

יום השואה הבינ''ל (צילום: wikipedia)
יום השואה הבינ''ל (צילום: wikipedia)

שלושה ימים לפני הכיבוש, תוכנית ההצלה נשלחה לאיסטנבול. כמה מנהיגים, בראשם קסטנר וברנד ועימם ראש ועדת ההצלה בקלוז' וסגנו, חתמו עליה. המסמך התבסס על נקודות שד"ר שמידט, ראש הריגול הנגדי הגרמני בהונגריה, הציג לברנד במסעדה אלגנטית כמה ימים קודם. את האיגרת נשא סוכן, מהחבורה ש"שירתה" את ועדות ההצלה באיסטנבול, בשווייץ ובבודפשט. הסוכנים תוגמלו בנדיבות על העברת מסרים וכספים, הוצגו כאנשי המודיעין הצבאי שלכאורה התנגד לאס־אס ולהמשך המלחמה. אבל למעשה עיני הרשע שזפו כל הוראה, כל התכתבות, כל דולר.

עיקרי "תוכנית ויסליצני־קסטנר", כהגדרת נדיבי, נוסחו בלשונם של חברי ועדות ההצלה של בודפשט ושל קלוז': "הקמה מחודשת של מחנה לזקנים, לילדים ולאנשים שיועדו על ידינו. שם תהיה התנהגות טובה יותר כלפיהם".

המשמעות: לקראת עלייה, מציע שמידט מחסה במחנה לשתי קבוצות: אחת חלשה, בלתי כשירה לעבודה, שעל פי הניסיון המצטבר דינה נגזר למוות ותכונה "הקבוצה הגדולה". האחרת הייתה קבוצת נבחרים קטנה שתכונה "המיוחסים".

עוד נכתב: "ב. הצבא ניצח את האס־אס בשאלת הטיפול ביהודים. על יסוד זה, וללא מידע אם השינויים אכן התגשמו, כתבו שהוטב המזון במחנות (הריכוז) והופסקו הרציחות השרירותיות לפי רצון מפקד המחנה. בעתיד תיגזר מיתה על יהודים רק על פי פסק דין של ועדת המחנה.
ג. שום גירוש מאירופה לצביה (כינוי מרומז לפולין, שנגזר משמה של צביה לובטקין, מראשי המורדים בגטו ורשה - מ"ח)".

המשמעות: הבטחה גורפת שיהודים מרחבי אירופה לא יישלחו להשמדה בפולין וממילא יינצלו יהודי הונגריה. בסיום המכתב נאמר: "...אין ביכולתנו לבחון את ההצעות ואת רצינותן ברגע זה. אבל אנחנו חושבים שאתם מוחרכים (מוכרחים - מ"ח) כבר עכשיו לדאוג בעד סכומים, שהסכום מאתיים וחמישים אלף סטיפן (דולר) יהיה מוכן לרגע (שבו) אנו נרצה להשתמש בו... לפי האינפורמציה שלנו ממקורים שונים הסכנה מתגברת והולכת...".

זרעי תוכנית "ויסליצני־קסטנר", ששללה מהיהודים כל אפשרות להתנגד, נזרעו, אם כן, תשעה חודשים לפני כיבוש הונגריה והבשילו לפחות בשבועיים שקדמו לו. קסטנר בכישרונו הצליח לשכנע גם את חברי תנועתו החלוצית, שצו השעה הוא ציות לגרמנים. הוא שיביא את ההצלה הגדולה. התוכנית לא נסחטה מקסטנר, כותבת ד"ר נדיבי. הוא קיבל אותה בדעה צלולה לפני הכיבוש. "זה היה הסכם ג'נטלמני", אמר אייכמן לאחר המלחמה לווילם סאסן, העיתונאי הנאצי מהולנד. "קסטנר הציע לשתוק ולסייע למנוע מהיהודים להתנגד לגירושים ואף לשמור על הסדר במחנות האיסוף (גיטאות) בתמורה להצלת 15,000־20,000 יהודים בעלי ערך מבחינה ביולוגית".

אייכמן (צילום: RTR2KVOM)
אייכמן (צילום: RTR2KVOM)

"קמתי בשעה 8:30", כותב ביום הכיבוש אוטו קומוי, ראש ההסתדרות הציונית בהונגריה ומי שקסטנר הגדיר: "ראש ועדת ההצלה", "ב־9:30 טילפן הול (כנראה אחד מעוזריו - מ"ח) והודיע שהגרמנים פלשו. שאל אם אני יודע משהו. (אבל) במשרד החוץ לא עונים לטלפון, באספה הכללית של המשרד הארצישראלי כולם עצבנים. האספה הכללית התקצרה". אוטו קומוי היה קצין וג'נטלמן. חזהו העטור אותות הצטיינות ממלחמת העולם הראשונה איזן חולשה כרונית בעמוד השדרה. אבל מיומנו נראה שבאותו בוקר שמר על קור רוח.

כיבוש הונגריה, כך לפי קסטנר, התחולל לפתע. ללא אזהרה מוקדמת, ללא סימנים מעידים. הדוח הותאם לצורכי ועדת ההצלה וקסטנר בראשה. הוא מנסה להסיר מהשחקנים הראשיים בוועדה את האחריות להיעדר המוכנות, לחוסר האונים, לתדהמה המצמיתה. לאחר שהשלטון ההונגרי סירב לעזור ליהודים, כך בדוח, נאלצו לשתף פעולה עם הכובשים. במשפט קסטנר התקבעה הדעה שהפגישה הראשונה בין קסטנר וברנד לוויסליצני הייתה שבועיים לאחר הפלישה, ובה הציעו בהמלצת הרב וייסמנדל לחזור ל"תוכנית אירופה".

"אך קביעה זאת בשקר יסודה", מדגישה אילה נדיבי. "תוכנית אירופה" כלל לא עמדה על הפרק בהונגריה אלא לצורך הטעיה. היא נועדה לגרום למנהיגי היהודים להאמין כי קיימת תוכנית הצלה בשיתוף הגרמנים. "הן כדי להרגיע על ידי מו"מ דֶמה והן כדי לתלות ברב הנודע (מיכאל וייסמנדל - מ"ח) כישלון ידוע מראש". ב־14 באפריל, בעת שיהודי הכפרים בצפון־מזרח הונגריה צעדו אל הגיטאות המרכזיים, הבריקו קסטנר וברנד לאיסטנבול: "הדיונים עם וילי (ויסליצני) נמשכים... המשפחה (התנועה) בסדר...".

מתי ננעל קסטנר במלתעות הגרמנים?
"ב־16 באפריל, ביום שבו התחילה הגטואיזציה ההמונית בפרובינציה".

ביום ההוא, ולא ב־8 במאי כפי שהתקבל בשתי ערכאות, התרחשה הפגישה הראשונה בין אייכמן לברנד. ברנד הוסע במכונית משטרה למטה האס־אס במלון "מג'סטיק" בבודה, וכך שמע מאייכמן: "אנחנו בשנה החמישית למלחמה. אני מוכן למכור לך את כל היהודים (מיליון) אבל גם מתכונן להשמיד את כולם. זה יהיה לפי רצונך. מה אתה רוצה? אני מניח שעבורך חשובים ביותר הגברים והנשים שיכולות ללדת ילדים. אני רוצה סחורה תמורת דם. לך לשלטונות הבינלאומיים שלך, הם יידעו. למשל משאיות. אני יכול לדמיין משאית אחת תמורת 100 יהודים. אבל זה רק דוגמה, הצעה. טוב, לאן אתה הולך, שווייץ או איסטנבול?".

אייכמן הבהיר שמתוך היענות לבקשת בכיר נאצי במשרד הפנים, לא תוכל ההצלה של הקבוצה הגדולה להתממש על אדמת הונגריה, וגם לא בארץ ישראל עקב התנגדות המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, בעל בריתו של היטלר. היהודים, פסק אייכמן, יוכלו לצאת לספרד ולהמשיך לארצות הברית.

"פחות מחודש לאחר הכיבוש, בראשית הגטואיזציה ההמונית", אומרת אילה נדיבי, "קסטנר מבין שלפניו תוכנית הצלה הזויה. הצעה שאין לה רגליים. איך בדיוק בעת מלחמה ניטשת עשרות אלפי יהודים יחצו את האטלנטי למדינה שנעלה את שעריה, שבנוסף תצטרך להעניק בתמורה לגרמנים 10,000 משאיות וסחורה?". ברור לו שהתבטלה ההחלטה להעלות לארץ קבוצה גדולה של חסרי כושר עבודה, שנשללה האפשרות להצילם על אדמת הונגריה, שהמגעים באיסטנבול ייסבו בעיקר על הגירתם המופרכת, הלא־קיימת לאמריקה. אבל את העיקר הזה העלים מדיווחו ליודנראט.

אדולף אייכמן (צילום: מילי ג'ון, לע''מ)
אדולף אייכמן (צילום: מילי ג'ון, לע''מ)

במצב הכאוטי הזה מה יכול היה לעשות?
"לומר מה שלא אמר קודם: 'יהודים, תברחו, אל תיכנסו לגיטאות, אל תעלו לרכבות'. ואם לא להגיד זאת לכולם, לפחות למנהיגי התנועה הציונית ולאקטיביסטים אחרים".

לכוד בקורי מגעיו עם הגרמנים, קסטנר שולח את ברנד לאיסטנבול אך לא יוצא לשם בעצמו. כנראה חשש שייאלץ להשיב לחוקריו על שאלות קשות: מדוע לא יישם את ההוראות ששוגרו אליו להקים ועדת הגנה אקטיבית? מדוע לא הודיע לחלוצי התנועה הציונית לפחות כיצד יש לנהוג כשיפתחו הגרמנים בצעדים לקראת גירוש והשמדה? כמה מהכספים שנשלחו אליו נפלו לידי הגרמנים?

ברנד טס לאיסטנבול, ממנה לחלב להציג את התוכנית למשה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות. בחלב עצרו אותו הבריטים וכלאו אותו בקהיר. רשויות המודיעין המערביות באיסטנבול ובקהיר שחקרו אותו, ראו בתוכנית הונאה גרמנית.

משה שרת 1952 (שר החוץ הראשון של ישראל, שנות כהונה 1948-1956) (צילום: לע''מ)
משה שרת 1952 (שר החוץ הראשון של ישראל, שנות כהונה 1948-1956) (צילום: לע''מ)

וברכבת קסטנר הקיטור מתחיל לבעבע. נוסעים, בהם תושבי קלוז', מרוכזים בבודפשט במתחם המוסד לחירשים־אילמים ברחוב קולומבוס 46. הגרמנים מגינים עליהם. 1,000 דולר הוא התעריף שקבע אייכמן לנוסע. 100 דולר ליוצאים למחנה שטרסהוף שבאוסטריה. הערך הכלכלי של עבודת הכפייה שלהם במחנה הובא בחשבון. בסך הכל נדרשו לשלם לגרמנים 5 מיליון פרנקים שוויצריים. קמה ועדת 4 בראשות אוטו קומוי.

"הם שקבעו את המועמדים", יספר קסטנר. לפיו ארכה ההרשמה שלושה ימים. צורף בדק את שווי התכשיטים שהובאו לתשלום. לצידו עבדה האנזי ברנד, שהתמחתה בהערכת יהלומים ושרשרות זהב. עשרה ימים לפני צפירת היציאה הועברו ל"יודנקומנדו" של אייכמן מזוודות דחוסות זהב, עדיים והרבה שטרות. "אין בידינו תיאור סדור ואמיתי על הכספים ששולמו מראשית כיבוש הונגריה ועד יציאת הנבחרים מבודפשט", כותבת אילה נדיבי.

האנזי ברנד (צילום: לע''מ)
האנזי ברנד (צילום: לע''מ)

האוצר הועבר בשלוש פעימות. באחת, כך מפי קסטנר, הכיר את קורט בכר והבין שהימלר מפקדו הישיר, מה שצייד את בכר ביכולת להשפיע על מדיניות הגרמנים כלפי היהודים. המשמעות: קסטנר הכיר את בכר - שלטובתו יעיד לאחר המלחמה - רק בשיא הגירושים לאושוויץ. "זה היה עוד שקר משקריו", טוענת נדיבי, דומה לטענתו שפגישתו הראשונה עם אייכמן הייתה לאחר שברנד יצא לשליחותו האומללה באיסטנבול. בכך התכוון לומר למבקריו ולהיסטוריה: ראיתי את הדמויות שניצחו על ההשמדה והגזל כשהיו כבר לשגרה, הבנתי מה תפקידם כשכבר לא ניתן לשנות מציאות איומה.

"הזמנו את העילית הרוחנית של היהדות ההונגרית להשתתף בטרנספורט", כתב קסטנר. ממשפחתו נסעו אימו, אשתו, אחיו אברהם, חמיו ד"ר יוסף פישר ושניים־שלושה מקרובי אשתו. בקרב הרבנים בלטו הרב יואל טייטלבאום מסטמאר, אשתו ושמשו ומי שיהיה חתן פרס ישראל, הרב הפרופ' מאיר וייס. מבין אנשי השם אז ובעתיד נמנו יהודה בלום - בן 13 - שיהיה פרופ' למשפטים ושגריר ישראל באו"ם ועימו הוריו ואחיו עמרם, ההלך לעתיד פרופ' שאול לדני, הכוריאוגרף יונתן כרמון, הסופרת יהודית רותם, מבקר האומנות אויגן קולב, לימים מנהל מוזיאון תל אביב. אליהם הצטרפו יתומים מפולין ופליטים מסלובקיה, 1,684 איש בסך הכל (1682, לפי פרופ' דינה פורת במסגרת להלן).

דינה פורת (צילום: יהונתן שאול)
דינה פורת (צילום: יהונתן שאול)

יום לפני צאת הרכבת, נפגשו קסטנר ומשה קראוס ברחוב. קראוס לא האמין בתוכנית ההצלה של קסטנר. מטרת הגרמנים, כך סבר, להסיח את דעת היהודים מהמזימה לגרשם להשמדה. ראש המשרד הארצישראלי, שלא ידע אז שקסטנר פתח מאחורי גבו משרד אלטרנטיבי ושמו "פרו־פלשתיני", שניתק אותו מהוועדה באיסטנבול, שניכס לעצמו 600 אישורי עלייה שנועדו למשרדו, שבגללו לא קיבל במועד 40 אלף אישורי עלייה שנשלחו אליו, מנסה לשכנע אותו שיחזור בו. כשקסטנר שואל אותו מדוע אינו משתתף בעלייה, משיב קראוס שאין זאת עלייה. "אבל כל פעם שאמרתי לו שהוא בשירות הגרמנים, הוא התעצבן. לא רצה לשמוע והיה מתעצבן". כשנשאל במשפט מה לדעתו הניע את קסטנר, ענה: "אולי רצה להיות גדול וחשב שיהיה גדול בזה שיהיה הראשון שיוציא אנשים מהכיבוש הגרמני".

ביום שישי, 30.6.1944, נהרו המונים לתחנת פשט מזרח. "תהלוכה שזזה", סיפרה ד"ר ולריה שטארק בספר "אחת מני אלף", "אנשים נושאים איתם שמיכות ושאר מיטלטלין, זקנים צעירים וטף, נשים על עולליהן, את התהלוכה מכוונים ומובילים קלגסי SS. הגשם יורד. בבית הנתיבות מסתערים האנשים על קרונות הבהמות ומתקוטטים על כל שעל של מקום". משפחות נקרעו על רציף הדמעות. המולה, צעקות, תחנונים. כולם דחפו, כולם התמרמרו, כולם איבדו כיוון. ילדי משפחת וינברג, בני 5־6, הגיעו עם דודתם לאחר שהוריהם גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. כשהיא מחבקת אותם אמרה להם הדודה: "ילדים, אתם נוסעים ברכבת לארץ ישראל לפגוש את המשיח ואת אליהו הנביא" (יצחק וינברג, "שלוש אימהות לשני אחים").

בערב שבת, לאחר שעות מריטה ולחץ, יצאה לדרך רכבת להובלת בקר שנוסעיה האמינו שינחתו בספרד בדרך לארץ ישראל. ב־35 הקרונות לא היו מושבים, לא היו שירותים, אנשים עשו את צרכיהם בעמידה. במקום חלונות נקרעו מעליהם פתחי אוויר קטנים והם נשמו זה את נשימותיו הטרופות של זה.

חלפו כמה שעות, ונוסעים בקרון הראשון הבחינו בכך שהרכבת סטתה ממסלולה. אינה פונה לכיוון אוסטריה אלא לברטיסלבה, שדרכה גורשו יהודי מערב הונגריה לאושוויץ. תמורת תשלום, מפקד הרכבת - איש אס־אס - הראה את פקודת המסע: "תחנה סופית אושוויץ", הכו המילים. בהלה נזרעה, אנשים תבעו לעצור עד שיתברר המסלול. אחד ברח, עלה על הרכבת המהירה לבודפשט שבאה ממול, טלפן לקסטנר, שזינק למטה של אייכמן. הוא שב בצהריים ובפיו הבשורה שהכל סודר. מחוסר מקום במחנה מעבר באוסטריה חשבו להפנות את הרכבת לאושפיץ (מחנה קטן בצ'כיה - מ"ח). מכאן הבלבול עם אושוויץ. "אבל אל דאגה", ירק אייכמן ציניות מצמררת, "הרכבת תעצור בברגן־בלזן, המחנה לאורחים אצילים".

לאחר נסיעה היקפית בשטח סלובקיה הגיעו לווינה, המשיכו ללינץ, להעביר את הנוסעים חיטוי ורחצה קודם שייכנסו לגרמניה. "בניין המרחץ הוא לפי ידיעתנו התחנה האחרונה של היהודים המשולחים", כתבה ד"ר ולריה שטארק. "לפני בית המרחץ מובדלים הגברים מהנשים. האם כבר ראיתם אם מישהו יוצא מאלה שנכנסו לשם בבוקר? לא, שום אחד. הגופות העירומים נלחצים זה לזה ונדחקים באכזריות. מים או גז? גז או מים? מה ירעיפו עלינו הצינורות? לא הורים, לא בית, לא קורת גג מעל הראש, לא בגדים, לא נשאר לנו אלא עורנו על בשרנו. ושוב מתגלגלים הקרונות הלאה".

הם התגלגלו לצלה (Cell) שבגרמניה. מוקפים בחיילי אס־אס, כשחבילותיהם על גבם, זקנים, נשים וילדים הלכו קילומטרים בשמש הקופחת. ב־9 ביולי 1944, ביום שבו הונגריה הפסיקה זמנית את גירושי היהודים לאושוויץ, עברו נוסעי הרכבת את שערי ברגן־בלזן. "עכשיו אני יכולה לישון בשקט", אמרה אחת הבאות, "אני לא צריכה לחשוש שנגיע למחנה ריכוז. הגענו כבר".

יומיים לאחר שהרכבת הגיעה למחנה, במכתב לנתן שוואלב, נציג "החלוץ" וחבר ועדת ההצלה בשווייץ, הודה קסטנר שאינו יודע מה יעדה ואם הגיעה אליו: "בעניין טרנספורט העלייה, אני צריך להודות לפניך בכנות שאנחנו מודאגים. הדרך אמורה להיות ארוכה במיוחד אם היא בכלל מובילה ליעד. אם אתה יודע משהו נוסף, הודע לנו".

חודש בדיוק לאחר שהרכבת יצאה מבודפשט, קסטנר הבריק משנודע לו: "1,200 איש נמצאים בברגן". חלק מהדיווחים המשתנים מפי קסטנר ואחרים על מספרי הנוסעים, קובעת ד"ר נדיבי, זויפו לאחר המלחמה והיו לעובדות היסטוריות. הזיוף נועד לדעתה להסתיר מבוכה רבה. בידי ראש ועדת ההצלה לא היה מידע בסיסי ביותר: מה היו תוצאות הבטחת ההצלה הגרמנית החשובה לו כל כך.

חייהם בברגן־בלזן היו טובים יחסית לשאר. הם ענדו טלאי צהוב אך לא לבשו את מדי הפסים ולא הועסקו בעבודות כפייה. מהמרפאה שבה עבדה גנבה ד"ר שטארק תרופות לנזקקים. פעילותם הדתית והתרבותית לא שובשה. הם האזינו לקונצרטים, שמעו הרצאות והשתתפו בשיעורי עברית. אבל בעיקר היו בני ערובה. ישולחו לחופשי רק כשהגרמנים יפוצו וייענו תביעותיהם. נפתח מו"מ פתלתל. אין תיאור מלא כמה כסף וסחורות הועברו לגרמנים תמורת גאולתם.

על יום השחרור - 3 בדצמבר - כתב אויגן קולב ביומנו: "רגעים אחרונים, 2,000 לחמים והמון מצרכים על הרמפה. אנחנו הולכים ברגל (לתחנת הרכבת - מ"ח), 4 וחצי שעות, כמעט נשברנו, פעמיים התקפות אוויר. סוף־סוף ב־22:00 הרכבת נכנסת לרציף, כולם רצים...". 6 בדצמבר: (בנסיעה לשווייץ) "ערים מתות, אין עשן בארובות. בשעה 01:00:00 מעבירים אותנו לקסרקטין. מתפלאים. בית מוסק. בחדר אוכל, מרק, לחם, כלי אוכל, שולחנות ערוכים. נשכבים לישון אחרי 4 לילות ללא שינה".

כשהגיעו לסנט גאלן שבשווייץ נשמעו קריאות: "קסטנר שינה לנו את הגורל", לפתע ראו נר דולק מאחד הבתים והבינו שזה נר ראשון של חנוכה. הם הועברו לפרבר ליד העיר מונטרה. כשבועיים לאחר שנחתו בשווייץ נפגש קסטנר איתם ועם אשתו. מכיוון שטרם נעשה חשבון סופי, שהיה צריך להסתיים קודם שעזבו את ברגן־בלזן, חזר לחזית כי היה זה מחובתו, "כל זמן שהיו סיכויים להציל או לעזור עוד ליהודים", כתב אויגן קולב.

יום השואה הבינ''ל (צילום: wikipedia)
יום השואה הבינ''ל (צילום: wikipedia)

ביולי 1945 באו רוב נוסעי הרכבת לנמל בארי שבאיטליה. אוניית מלחמה בפיקוד אנגלי הביאה אותם לארץ ישראל. התאריך היה 2 בספטמבר 1945.

עד כמה ה"טריאומווירט" (בן־גוריון, שרת וקפלן, שעמדו בראש היישוב - מ"ח) בארץ היה מודע למהלך הדברים בהונגריה?
"בביטחון אני אומרת שקסטנר רימה גם את ועדת ההצלה באיסטנבול. ממנה השלושה שאבו את ידיעותיהם. הבטחת העלייה של שתי קבוצות הייתה מוכרת להם במידה שאינה ברורה דיה. אז הם ידעו אבל בעירבון מוגבל. הם לא ידעו ולא הבינו את טיב התמורה שקסטנר וחבריו נדרשו לשלם עבור ההבטחה".

ייתכן שבמחקרך "בין קראוס לקסטנר" וגם בעבודתך זאת, את מתחשבנת עם הציונות הסוציאליסטית ומנסה להשיג צדק למגזר הדתי־לאומי שלך?
"אז שיבוא מישהו אחר ויוכיח שטעיתי. אבל שיוכיח מהמסמכים, לא מהסיפורים שסיפרו לנו".

ב־1952 נורתה הירייה הראשונה. "משפט קסטנר" נפתח לאחר שמלכיאל גרינוולד, בעל עלון ירושלמי, האשים שקסטנר שיתף פעולה עם הגרמנים. ד"ר קסטנר, אז דובר משרד המסחר והתעשייה, לא שש להגיע למחוזי בירושלים. אבל השר שלו, דב יוסף, והיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, חשבו אחרת. כחלק מהממסד השלטוני אינו יכול לעבור לסדר היום. שכנעו אותו שעל גרינוולד לתת את הדין על האשמותיו. אלא שסנגורו, שמואל תמיר, חולל דרמה, וקסטנר הפך ממאשים לנאשם. ישראל של אמצע שנות ה־50 הצטמררה כשנשיא ההרכב, השופט בנימין הלוי, חרץ: "קסטנר מכר את נפשו לשטן". בית המשפט הרשיע אותו על כך ששיתף פעולה עם הנאצים, ב"רצח בעקיפין", או "בהכשרת הקרקע לרצח יהודי הונגריה", ובעדות שהצילה את קורט בכר, עוזרו של הימלר. קסטנר זוכה מאשמת גזל רכוש יהודי.

עוד לפני שניתן פסק הדין היה ברור לאן זורם הדיון. במפא"י נרשמה עצבנות. כשלראש הממשלה, משה שרת, נודע שברנד כותב ספר "על כל הפרשה", לחצו עליו שלא ידפיס "אצל מו"ל מפוקפק מיוצאי האצ"ל". ברנד ציית ופנה ל"עיינות" של המפלגה. מנהל ההוצאה יהודה ארזי הוא שכתב "אחרית דבר" ל"בשליחות נידונים למוות". ואולם זו לא הניחה את דעת המקורבים, שרת התבקש לטבול בקסת את ציפורן עטו. שרת סבר שהטקסט זקוק ליד של כירורג ולא של חובש.

"לא הייתה ברירה אלא לשנס מותניים ולהתחיל מבראשית", כתב ביומנו. "המטרה הייתה להוקיע את צרות ראייתו של ברנד שהסתכל בעניין מתוך אשנב צר של מחתרת בודפשט שבה הוא חי נפשית עד היום הזה, להסביר מדוע נסתלפה הערכתו. ולהעמיד את הדברים על אמיתם". הספר יצא ללא אישור המחבר. "מעריב" הדפיס פרקים ומצא 120 אי־התאמות בין כתב היד בגרמנית לנוסח העברי של "עיינות".

משפט קסטנר, כותבת אילה נדיבי, הזיק מאוד לתנועת "ארץ ישראל העובדת". מנהיגיה היו ליד ההגה גם בשואה והשפיעו על פעולות ההצלה בהונגריה. במידה מסוימת חשו שעם קסטנר הועמדו אף הם לדין. "מתחת לפני השטח בעבע פחד גדול שסוגיית ההצלה תאיים על המשך שלטון מפא"י", אומרת נדיבי. כדי להילחם בסילוף העבר למטרות פוליטיות, הוחלט להקים ארכיון נגיש על פעולות מוסדות היישוב למען ההצלה שינער חשד לשת"פ עם האויב, שיעצב את הזיכרון וישיב למסלולה היסטוריה מתפרעת. בראש המבצע הועמד מנהל משרד רה"מ טדי קולק. 12 שנה קודם לכן, כחבר במוסד לעליה ב', היה קולק מעורב בכינון הקשר עם ועדת ההצלה בבודפשט.

טדי קולק (צילום: פלאש 90)
טדי קולק (צילום: פלאש 90)

שלושה חודשים לאחר שהשופט הלוי אמר את דברו, הוחלט במשרד רה"מ לאסוף מהארכיונים מסמכים קיימים על הונגריה וסלובקיה. החומר נועד להיות ביסוס משפטי לכתיבת אנתולוגיה באנגלית שתשמש נקודת מוצא לספר ההיסטורי. בין הארכיונים שנסרקו: גנזך המדינה, ואוסף גרשון ריבלין בארכיון "ההגנה", ששימש "בית מלאכה" למען ייפוי ההיסטוריה. במקביל ניהל קולק כמה מערכות לבלום ביקורת וגילויים חדשים. בין השאר ניסה למנוע "בתקופה הקשה הזאת" (מבצע קדש) את הופעת "כחש", ספרו של בן הכט, שהתבסס על חומר מעו"ד שמואל תמיר. לאדוארד ורבורג, נדבן ופטרון אמריקאי יהודי, כתב שבישראל מוטרדים מאוד מהאפקט של משפט גרינוולד־קסטנר כי נעשה לקסטנר אי־צדק גדול, ו"אני בטוח שבית המשפט העליון יתקן".

ראש ההרכב בערעור בעליון, יצחק אולשן, קבע שידונו רק בהיבט המשפטי ושהדיונים יימשכו שבועיים. ד"ר קסטנר נרצח תוך כדי שמיעת ערעורו. כעבור עשרה חודשים, וברוב דעות, קיבל בית המשפט העליון רק את הכרעת המחוזי, שלאחר המלחמה סייע קסטנר להציל נאצים, ואולם זיכה אותו משיתוף פעולה עם הגרמנים ומשותפות בעקיפין ברצח יהודי הונגריה. על גרינוולד נגזרה שנת מאסר על תנאי.

בנאום הסיכום אמר התובע חיים כהן כי אין שמץ ראיה לזמן שקסטנר היה למשתף פעולה. "מתי נטשה אותו כוונתו הטובה והפכה לכוונה לטובת הגרמנים? אין ראיה כזאת מהסיבה הפשוטה שכוונה זו אף פעם לא עזבה אותו. כוונה זו לא זועזעה כמלוא הנימה". אילה נדיבי סבורה שדברי חיים כהן מופרכים בעליל. "רבים מממצאי מחקרי לא עמדו לפני בית המשפט בשתי ערכאותיו". היא עצמה מאמצת את סיכומו של משה קראוס: "קסטנר היה פרטנר של הגרמנים, אך הגרמנים לא היו פרטנרים של קסטנר".

דינה פורת: "הטענות הן עלילת דם"

"לקסטנר נעשה אי צדק גדול מאוד, אין ספק שנרצח על לא עוול בכפו", קובעת פרופ' דינה פורת, יועצת אקדמית בכירה ב"יד ושם". קסטנר גילה אומץ עצום כשהתייצב למו"מ מול אייכמן, "שיכול היה בכל רגע לשלוף אקדח ולהרוג אותו". "עלילת דם", היא מגדירה את הטענה כי הפקיר רבים כדי להציל מיעוט מקורבים ומיוחסים. הרכבת שיצאה הייתה אמורה להיות ראשונה, אחריה עמדו לצאת אחרות, "אבל אייכמן הפר את ההבטחה". ברכבת קסטנר היו 1,682 איש. בדרך כלל יש לאנשים לכל היותר 150 קרובים וחברים. את רוב הנוסעים שהציל לא הכיר. האנזי, אשת ברנד, התחרטה ברגע האחרון והורידה מהרכבת את 2 ילדיה. "איש לא ידע אם לסמוך על אייכמן ואם הרכבת תביא הצלה או אסון". היעד על פי אייכמן, היה לדבריה ספרד או פורטוגל, לא ארה"ב. 

הטענה שקסטנר הסתיר מידע על אושוויץ, "היא סופר-עלילת דם", קובעת פורת, מההיסטוריונים הבולטים שעיצבו את ההצלה בהונגריה. במרץ 1944 (הכיבוש) כבר ידעו שיהודים נרצחו ונרצחים. אבל רק עם פרסום "דו"ח ורבה-וצלר" (ראה אור בעולם המערבי באמצע מאי 1944) יהודים סלובקים שברחו מאושוויץ, הבינו שאין מדובר רק במחנה ריכוז נוראי אלא גם באתר השמדה. "זאת לא ידעו בעולם החופשי, אז איך קסטנר יכול היה לדעת?".

חוקרים מובהקים של יהדות סלובקיה אומרים שכלל לא הגיע לסלובקיה ולא ראה את הדו"ח לפני אחרים. "ואיך אדם אחד יכול להסתיר אמת מ-800,000?". אולי רק יהודים אדוקים מערי השדה שלא שלטו בשפות ולא האזינו לרדיו לא ידעו. לא רק שלא הסתיר. כחודש לאחר הפלישה, קודם שההשמדה נודעה ברבים, שלח לגטאות חברי תנועות נוער להזהיר מפני הרכבות. אלא שהאנשים הטיחו בהם: "אתם זורעים פניקה", וגירשו אותם.

אשר לעדות קסטנר לטובת קורט בכר: באוקטובר 1944 הימלר פקד לחדול מההשמדה כי הוא במו"מ עם המערב. בכר וקסטנר עברו במחנות והודיעו שחדלה ההכחדה. "כך הציל קסטנר הרבה אנשים". בנירנברג לא העיד על דעת עצמו לטובת בכר. ממסמכים שגילתה החוקרת שושנה ברי-אישוני עולה שהסוכנות שלחה אותו. בכר שדד את אוצרות יהדות הונגריה וידע היכן הם. הסוכנות חשקה באוצרות לטובת ישראל הענייה. אלה כנראה נעלמו עם "רכבת הזהב" שהעבירה לברלין ב-1945 רכוש שנשדד מיהודי הונגריה ואבדו עקבותיה (פרופ' רון צוויג). "מה יש לו כאדם פרטי להציל את בכר?", שואלת דינה פורת, "מה בכר יכול היה לעשות לו? הסוכנות לא ששה להודות ששלחה אותו ומהאשמה הזאת בית המשפט העליון לא זיכה אותו". 

איך הרגשת עם המשפט של בנימין הלוי: "מכר את נפשו לשטן"?
"נורא. הוא פשוט התיר את דמו. בית המשפט העליון אמר בצדק גמור ששיפוט ההיסטוריה אינו עניין לשופטים אלא להיסטוריונים".