"זה מוסד גלילי", מתארת גרוסברג את המסעדה שלה. "לכן גם פתחתי אותה עכשיו. ידעתי שאנשים מחכים לה, צריכים אותה. אני ממוצא מרוקאי, בעלי ממוצא ארגנטינאי. אני מבשלת, הוא קונדיטור, מוציא את הלחמים, ויוצאת חגיגה בפה".
מסעדה בשביל הנפש
עם תחילת המלחמה התפנתה המשפחה מקריית שמונה והתמקמה באזור ראש פינה. "אנחנו עדיין מפונים", גרוסברג מספרת. "הבית בקריית שמונה נפגע, ועם תחילת הפסקת האש הגענו לקריית שמונה כדי לסדר אותו ואת העסק. התחלנו לנקות את המסעדה, ותוך כדי הרגשתי שאני לא יכולה שוב ללכת ממנה. אמרתי לבעלי: 'אני מדליקה את האור, תפעיל את התנור, מתחילים'".
לדבריה, הם נשאלים איך הצליחו לפתוח את המסעדה במצב הקיים, בלי עובדים. "אני מסבירה להם שאני ויורם זה העסק", היא אומרת. "אנחנו עושים הכל, וגם מנקים. אנחנו זה המסעדה. לכן גם יכולנו להדליק את האור ולהתחיל לעבוד. אפילו ספקים לא מגיעים לעיר. אנחנו מצליחים לעבוד כי אנחנו מייצרים לעצמנו הכל, כולל רטבים. נשמח לראות פה אנשים שיבואו ויתמכו בנו".
בחנוכה האחרון אקרמן קיבל לראשונה אורחים, אחרי למעלה משנה שבה המקום לא פעל. "אני לא יודע אם העובדה שהגיעו אורחים הפתיעה אותי, אבל זה בהחלט שימח אותי", הוא מודה.
הווילה של אקרמן כוללת תשעה חדרים, ולרוב מתארחות בה משפחות. "החלטתי לפתוח גם כי זה עסק חדש יחסית ולא הייתי זכאי לפיצויים", הוא מעיד. "צברתי הפסדים רבים ולקחתי הלוואות כדי לצלוח את התקופה. באמת הייתי זקוק לפרנסה. חוץ מזה, היה לי חשוב גם להזיז את עצמי מבחינה נפשית. היה חשוב לבוא, לסדר".
"היו המון נזקים" מסביר, הבריכה נראתה כמו ביצה, הייתה חלודה בחלונות. רציתי לצאת מהקיפאון הזה, שלא הביא שמחה לחיים שלי. רציתי להתפרנס שוב מיגע כפיי, להתחיל להזיז דברים. עבודה היא לא רק מקור פרנסה, זה משהו לקום אליו בבוקר".
אקרמן מתייחס לעבודתו גם בהיבט הרחב יותר, של הכלכלה המקומית: "אנשים שמתארחים כאן משלמים לי, ואני בכסף הזה מתקן את האוטו במוסך, קונה במכולת. מתחילה איזו אנרגיה".
גם אקרמן ומשפחתו לא חזרו עדיין לגור בקריית שמונה. "אני ישן כאן כמה ימים בשבוע, ובשאר הימים בקצרין", הוא מספר. "יש לי חמישה ילדים, ומוסדות החינוך בקריית שמונה עדיין לא נפתחו, אז בינתיים אנחנו שם".
יש תוכניות לעתיד
בתחילת המלחמה שתי חנויות הדגים נסגרו. בהמשך נפתחה החנות שבקיבוץ דן, ובתחילת ינואר נפתחה גם החנות בדפנה. עד המלחמה שריד התגורר בקריית שמונה. מאז הוא נדד בין כמה מקומות, הספיק גם להיות ארבעה חודשים בהודו, ולאחרונה התמקם עם משפחתו בקיבוץ גונן.
"היה מלא עבודה כשפתחנו את החנות", הוא מספר. "עוד לפני שחזרתי לארץ מהודו אנשים טובים התחילו לסדר דברים. היינו צריכים לתקן הרבה, ועד עכשיו יש עוד מה לעשות. אבל מה שחשוב הוא שדגים טריים וטובים הגיעו לחנות, ויש גם מוצרים חדשים. בקרוב נפתח פה גם פיש אנד צ'יפס. עכשיו בונים מטבח. יש תוכניות לעתיד".
יתום מפסלת בסטודיו שלה בקיבוץ ומקיימת בו סדנאות אינטימיות לקבוצות. במקום נמצאת גם גלריה שאליה היו מגיעים מבקרים כדי לצפות בעבודות. כחלק מהחזרה לפעילות מתוכננות ב־14 וב־28 בפברואר סדנאות פיסול בסטודיו. "עמותת זמן גליל מערבי מסייעת לי בפרסום האירועים, ואני מקווה שאנשים יגיעו. אני מתרגשת מאוד לפגוש שוב את הקהל", היא אומרת.
הכל, כמובן, בתקווה שהשקט יימשך. "בדיוק בגלל זה החלטתי שאני שומרת לעת צרה את החדר בקיבוץ נחשולים. אי אפשר באמת לדעת מה יקרה עם הפסקת האש. אין ודאות בעניין עתידנו".
התרעות פיקוד העורף