במלחמת יום הכיפורים לא היו בצה”ל קצינות נפגעים. המספר העצום של החללים והפצועים הפך חיילות צעירות, ללא הכשרה מוקדמת, למי שליוו את המשפחות השכולות, ביקרו בבתי החולים והפכו לפנים של צה”ל מולן. אחת מהן הייתה טליה לבנון, שמצאה עצמה נוסעת מהצפון לדרום ובחזרה, מנחמת, מכילה, מטפלת.
“יום אחד”, היא נזכרת, “עברתי בבית, נכנסתי לחדר שלי, התיישבתי על המיטה ובכיתי. אמא נכנסה, הניחה עליי את היד בשקט, בלי לומר מילה, רק הייתה נוכחת, ואז קמה והלכה”. הרגע נצרב בליבה של לבנון, כיום מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה, ומלווה אותה מאז. הוא מזקק עבורה את האופן שבו היא רואה את תפקידו של הצוות המטפל בנפגעי טראומה ביטחונית.
“המשימה שלנו היא להיות גשר בין השבר שבו מי שעובר משבר נמצא לבין המקום שאליו הוא צריך להגיע”, אומרת לבנון בריאיון מיוחד ל”מעריב עסקים”, כשאנחנו בין שתי הפעימות הראשונות בעסקה לשחרור החטופים הישראלים משבי חמאס בעזה. “כשאנחנו מגיעים לאזורי אסון בעולם ובארץ, התפקיד שלנו הוא לאפשר לקהילה ולאנשים למצוא את הכוחות להתמודד. אנחנו לא יכולים לעשות את העבודה בשבילם. אדם מוצא את כוחותיו, ואנחנו עוזרים לו בתהליך הזה, עם הפנים קדימה”.
כמו ריצת מרתון
בימים המתוחים האלה, כשהנפש נקרעת בין השמחה הגדולה על שובן של החטופות לבין הדאגה למי שעדיין נמצאים בשבי חמאס ותלויים ביציאתה לפועל של העסקה הנוכחית וזו שתבוא אחריה - ובכלל, כשעם שלם נמצא בתוך סיוט שלא נגמר כבר שנה וארבעה חודשים כמעט - לבנון מביאה איתה מסר מנחם. היא לא מייפה את המציאות, אבל נחושה להילחם בשביל תקווה.
לפני שנצלול למאורעות 7 באוקטובר ולנקודת המבט שלה על האירועים האחרונים, נספר שהיא בת 71, נשואה פלוס חמישה, גרה במוצא. היא נולדה בשווייץ, אחרי שאביה גורש מלימודי הרוקחות באוניברסיטת ביירות ב־1948 ונסע לשם להשלים את התואר, וגדלה באוגנדה, שם עבד במיזם שהקים אלי הורביץ ז”ל. בגיל 14 היא עלתה לבד לארץ ולמדה בפנימייה בכפר הירוק, עד שהוריה עלו בעקבותיה. “בגלל זה", היא צוחקת, “התחתנתי עם ירושלמי דור שביעי בארץ. הייתי צריכה שורש עמוק”.
הטיפול במשפחות שכולות ובפצועים בצבא התווה לה את הדרך ללימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית ולתואר שני בעבודה סוציאלית ופסיכותרפיה. בתום לימודיה היא עבדה שמונה שנים במחלקת השיקום של הביטוח הלאומי, עם אלמנים ואלמנות, פתחה קליניקה פרטית ובשנת 2000, אחרי אסון ורסאי, פנו אליה מעיריית ירושלים כדי שתעבוד עם משפחות הנפגעים מהאסון שנפלו בין הכיסאות ולא זכו לטיפול מערכתי.
ואז פרצה האינתיפאדה השנייה. קולגה אמר לה שהפדרציה היהודית של ניו יורק מקימה קואליציה לטיפול בטראומה, שתאגד תחתיה את העמותות שעוסקות בתחום על מנת שישתפו פעולה ביניהן. הראייה האסטרטגית הזו התבררה כפורצת דרך. כיום כוללת הקואליציה 58 ארגונים ישראליים, שעוסקים בטראומה על רקע ביטחוני.
“בישראל יש תופעה שאין כמותה בעולם: ‘נוהל חרדה של הביטוח הלאומי'. מי שסובל מחרדה על רקע ביטחוני יכול לקבל עד 24 טיפולים בחינם. זה התחיל ב־2008 ושינה את המציאות. אנחנו עובדים עם צוותים של כבאים, אחיות, מורים, רבש”צים וכל מי שנוגע בנפגעי טראומה, ומלמדים אותם איך לעזור לאחרים ולעצמם. האנשים שלנו עובדים עם 160 רשויות במוכנות לחירום ועם קהילות גיאוגרפיות וכאלה שהתקבצו סביב רעיון מסוים - ואנחנו מפעילים 15 מתוך 17 מרכזי חוסן ברחבי הארץ”.
לפני המתקפה ב־7 באוקטובר עמד תקציב הקואליציה הישראלית לטראומה על 30 מיליון שקל. 70% ממנו הגיע מהממשלה תמורת שירותים שסופקו - והשאר מתרומות. היום נאמד התקציב שלה ב־140 מיליון שקל, כמעט פי חמישה, כשמרכזי החוסן מתוקצבים ב־110 מיליון מתוכם. מספר המטפלים במרכזים זינק מ־230 לפני המלחמה ל־2,400, והם עוסקים בטיפול בתושבי האזור, הכשרה של צוותי החירום וכיתות הכוננות ועבודה ייעודית במגזר הבדואי, שנפגע קשה.
אחרי ארבע שנים של ייצוב התשתית מונתה לבנון למנכ”לית ויחד עם הקואליציה עברה את ההתנתקות, אסון הכרמל, ההסלמה הביטחונית בצפון ובדרום ואסון 7 באוקטובר. “השנתיים שקדמו לטבח היו קשות בעוטף. הקורונה השאירה אחריה אימפקט קשה, היו שם הסלמות כואבות שהטילו משקל כבד על האוכלוסייה, הצוותים וההנהגה. הגענו בלי אוויר. מספר המטופלים גדל מאוד והמטפלים, שהם בני המקום, היו צריכים לטפל גם במשפחה שלהם שהייתה תחת ירי. כשיש אזעקה בבית הספר של הילד, מה אתה עושה קודם?”.
ב־7 באוקטובר, מוקדם בבוקר, היא הייתה בדרך למשמרת באיכילוב ליד קרוב משפחה שאושפז שם. “כשהגעתי כבר היו אזעקות בתל אביב והטלפון לא הפסיק לצלצל. אנשים התקשרו כדי לשתף, להתייעץ. אחת האחיות נתנה לי חדר כדי שאוכל לעבוד, והאחייניות באו להחליף אותי בלי להודיע.
“עד כמה שזה יישמע מוזר, האירוע התגלגל בקטנה. ראשי הרשויות נקטו כבר בצהריים עמדה ברורה והתחילו להתארגן לפינוי, ואנחנו נערכנו לגיוס מטפלים במפונים. מרכזי החוסן התחילו לפעול, אבל הייתה תחושה שאנחנו הולכים למקום שלא הכרנו. צריך לזכור שבעוטף היו מתורגלים להתנהל בחירום, גם אם לא בסדר הגודל הזה. המטפלים במרכזי החוסן התחילו להרים טלפונים למטופלים. חלק מהמטפלים היו בממ”דים, אחת נחטפה והצליחה לברוח, שתיים נרצחו. לאט־לאט נחשפנו לגודל הזוועה”.
“כמטפלים, מה שמחזיק חלק מאיתנו הוא היכולת למדר. המשמעות היא העשייה. לא במובן של לנקות את הבית, אלא במובן של לנסות לתקן. זה לעשות את המצב טוב יותר, איך לגייס עוד מטפלים, איך לסייע. היום יש לנו פי עשרה מטפלים מאשר ב־7 באוקטובר. במבט לאחור, יש בי חרדת קודש מול העוסקים במלאכה, ההתגייסות הייתה פנומנלית.
“היה מאמץ אדיר של משרדי הממשלה שאיתם אחנוו עובדים בשוטף - משרד הבריאות שמוביל את מרכזי החוסן ומשרד הרווחה - כדי לדייק וליצור מענים ולנסות לבנות תמונה רחבה. אבל העיקרון המרכזי היה להקשיב ולהתאים לראשי הרשויות, למנהיגות המקומית שהתגייסה והובילה, לאנשי המקצוע ולתושבים. הידע על הצרכים ועל האנשים נאסף בהדרגה, בשותפות רחבה, וממנו למדנו וניסינו להתאים מענים”.
שאלה של אמון ותקווה
ב־8 באוקטובר כבר הייתה הבנה עמוקה בקרב אנשי המקצוע שצריך לבנות מענה ארצי, בהיקף גדול יותר מזה של מרכזי החוסן, בין השאר כיוון שירי הטילים נפרס על אזורים נרחבים ושנפגעי הנובה הגיעו מיישובים רבים שלא היה בהם מענה. כך קם מרכז החוסן הארצי לנפגעי חרדה. מוקדנים, שהם אנשי מקצוע וטיפול, מקיימים עם הפונה ריאיון טלפוני, ואז ממיינים את הפנייה ומשדכים בינו לבין מטפל. הטיפול ממומן על ידי הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות.
לבנון מבקשת להדגיש את האבחנה בין מערך בריאות הנפש לבין טיפול בטראומה. “בטיפול ממוקד בטראומה אנחנו מסייעים לאנשים לאסוף את הכוחות שלהם. יש אנשים שטיפול ממוקד לא יעזור להם, והם יזדקקו לטיפול נפשי ארוך טווח. במצב הנוכחי, אי אפשר לדבר על פוסט־טראומה כי עדיין יש ירי, חיילים נהרגים, החטופים עדיין בשבי וצפויים לנו בחודשים הקרובים ימים קשים מאוד. העם הזה נמצא בחשיפה מאוד גבוהה ועוררות גבוהה, אבל לא כולנו בטראומה. יש דרגות שונות והתמודדויות שונות, ויש אנשים שמאוד קשה להם”.
“אחד האתגרים הגדולים העומדים בפנינו הוא איך אנחנו מגייסים אמון ותקווה. חזרתן של החטופות חיברה אותנו לערכים של חמלה ותקווה ולתחושה מסוימת של שליטה. המאבק הגדול שלנו בתקופה הזאת הוא לחזק את התקווה, האמון והשותפות”.
“אנשים צומחים ממשברים מאוד גדולים, ואני מאחלת להם ריפוי בכל ליבי. אני עסוקה במילה שיקום, שהיא יותר קשה מטראומה. האם להשתקם זה לחזור למצב שלפני המשבר, או לגלות את עצמך באופן שונה? מה שכל כך קשה להכיל זה את הרוע האנושי. בקואליציה אנחנו עובדים עם אוכלוסיות שעברו אסונות טבע, שבהם אף אחד לא אשם. פה, זה לא רק מעשה ידי אדם, אלא ממש מקרוב. לא מטען שמתפוצץ, אלא רצח ואונס והתעללות. תהליך הריפוי צריך להחזיר את הבסיס, את התקווה. דויד גרוסמן הנפלא ניסח את זה כך: 'אפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר. לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשויה ממשאלות לב. מדמיון. העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו'".
התרעות פיקוד העורף