“לפני שנתחיל אני חייב להדגיש שאני לא מתכוון לדבר על החטופות שחזרו בפעימות הראשונות של העסקה הנוכחית, כי חשוב מאוד לשמור על הפרטיות שלהן, של המשפחות שלהן ושל הצוות המטפל – זה קריטי ומהותי. התפקיד של כל אחד מאיתנו הוא לתת להן את זמן ההתאוששות והפרטיות כי אחרי האופוריה יש נפילה גדולה מאוד. אנחנו צריכים לתת למשפחות ולשבות את השקט ואת הסבלנות לעשות מה שהן רוצות כי זה הקוד להחלמה".
“ההערכה הראשונית נעשתה ממש בנקודה שבה החטופים חצו את הגבול לישראל. זו הייתה הערכה קצרצרה ומהירה של רופאים ושל פסיכולוגים. המטרה העיקרית הייתה לא לעכב את השבים והשבות באזור הגבול אלא לשלוח אותם מיד לבתי החולים. במקרים של סכנת חיים, יש פקודה להטיס את השב או השבה במהירות לבית החולים הקרוב. זה קרה, בשעתו, עם אלמה אברהם בת ה־84 שחזרה במצב קשה מאוד. בתקופת העסקה הראשונה היו לא מעט דיונים בינינו ובין אנשי המודיעין כי הם רצו לתחקר את השבים מיד עם חזרתם, אבל אני התעקשתי שזה לא יקרה עד שהשבים לא ישתחררו מבתי החולים. היו לזה שתי סיבות: האחת, נדרשה בדיקה גופנית מעמיקה בבתי החולים כדי לוודא שהשבים לא בסכנה, כי לא היה שום מידע רפואי עליהם ועל מצבם בשבי. הסיבה השנייה היא שהיה ברור לי שהשבים והשבות יקבלו בשורות רעות על בני משפחה או חברים שנרצחו, והעדפתי שהם יקבלו את ההודעה הזו בנוכחות המשפחות ולא ישמעו זאת מגורם זר כשהם לבדם. כיוון שהמשוחררים בעסקה הראשונה היו נשים וילדים, ניסינו לאייש את כל התפקידים בנשים: רופאות, פרמדיקיות ואפילו חוקרות שב"כ. זה היה נכון יותר בעינינו, וזה באמת עבד".
אחרי הבדיקה הרפואית הראשונית השבים והשבות מועברים לבתי החולים השונים, נקלטים, פוגשים את המשפחות ולאחר מכן עוברים בדיקה גופנית ופסיכולוגית מעמיקה יותר. לאחר שחרורם מבתי החולים הם נשארים במעקב רפואי ופסיכולוגי, כחלק מתהליך השיקום.
“דבר נוסף שחשוב לי להדגיש קשור גם הוא לתהליך ההחלמה: הרבה מהחטופים והחטופות ששוחררו בעסקה הראשונה דיברו על תחושות אשם, ואנחנו יודעים שכל זמן שלא ישוחררו כל החטופים, הטראומה תמשיך להתקיים אצלם ולפגוע בהם. אנחנו עדיין לא בפוסט־טראומה, אלא בתוך הטראומה. לכן כל כך חשוב להחזיר את כל החטופים הנותרים בהקדם האפשרי".
התרעות פיקוד העורף