ניצולי השואה מעוטף עזה שנמלטו מזוועות הנאצים נאלצו לחוות את טראומת 7.10, איבדו קרובים והתפנו מבתיהם במהלך המלחמה. בקרן לידידות, המסייעת להם בימים הקשיםף אומרים ל"מעריב": "הציווי 'לעולם לא עוד' מחייב לסייע במיוחד לשורדים שעברו טראומה שנייה".
"לא יכולתי להגן עליה כמו אמא"
גלינה מספרת "בתי הייתה אהובה מאוד לכולם, אישה נחמדה, נעימה וטובת לב. הייתה מטפלת בי ודואגת לי להכל, עושה לי קניות, מלווה אותי לקופת חולים והיינו מסתובבת יחד כל הזמן. בכל יום שבת היא הייתה מגיעה לאסוף אותי לארוחת שישי משפחתית בבית שלה. בערב שמחת תורה נשארתי אצל זינה בבית, ובבוקר של ה-7 היא החזירה אותי מוקדם הביתה כי תכננה לנסוע לים המלח".
"כשהאזעקות התחילו ביקשתי ממנה להישאר בבית אבל היא החליטה לנסוע בכל זאת ונרצחה על ידי מחבלי חמאס שטבחו בכל מי שהיו בהסעה. היה להם פנצ'ר בדרך, ושם המחבלים תפסו אותם. הם פשוט ירו והרגו את כל מי שהיה ברכב. רק הנהג הצליח להימלט", הוסיפה.
בצערה הכבד מנשוא מספרת גלינה: "בשואה הייתי ילדה קטנה ולא הרגשתי פחד כי אמא שלי הגנה עליי. אבל ב-7 באוקטובר, לא היה לי את אמא שלי שתגן עליי. אני גרה סמוך לתחנת המשטרה בשדרות ושמעתי את כל מה שקורה שם. פחדתי מאוד. אני מרגישה אשמה שלא יכולתי להגן על הבת שלי כמו שאמא שלי הגנה עליי. להיות בהלוויה של הבת שלך זה דבר נורא. הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים זה הנכדים והנינים שלי."
132 מיליון דולר סיוע מתרומות
"נשארתי בלי כלום"
מירה מספרת: "אמי עבדה במיון וקטלוג חפצי הערך של היהודים עבור הנאצים לצד השומרים האוקראינים בגטו. היא היתה אשה משכילה והתחבבה על אחד השומרים שהזהיר אותה ערב פינוי הגטו ונתן לנו לברוח. למחרת כל היהודים הוצעדו בשיירה לבאבי יאר בפרברי קייב ונרצחו. הילדות שלי נלקחה ממני אבל לפחות שרדתי בחיים".
דרך החתחתים של הימלטות על נפשן ברכבת משא עליה טיפסו, ברעב נורא וקור, מלווה את מירה לכל אורך חייה ומאז פרוץ המלחמה הנוכחית היא שוב פליטה. עד 7.10 היא התגוררה בגפה מאז שבן זוגה הלך לעולמו בבית קרקע קטן באשקלון: "זה בית פשוט, אין לנו ממ"ד וגם לא מקלט שאפשר להספיק להגיע אליו".
"ב-7 באוקטובר הנורא התחיל ירי טילים בלתי פוסק על אשקלון ובבוקר למחרת תפסה אותי אזעקה באמבטיה, אני כבר זקנה ומתהלכת בבית בעזרת מקל אז נשארתי באמבטיה ואז פתאום פיצוץ אדיר הרעיד את הבית. הקרמיקה של האמבטיה והמראה התנפצו עלי, הרגשתי חום אדיר והתעלפתי אבל כשהתעוררתי התחלתי לצרוח בכל הכח כדי שידעו שאני עדיין בבית בין ההריסות. אחד השכנים מצא אותי והוציא אותי החוצה. כל הפנים שלי היא מלאות דם ולא הרגשתי בכלל את הגוף שלי", סיפרה.
כל הרכוש שצברה במשך שנים נשרף בפיצוץ הבית. "לעת זקנה נשארתי בלי כלום ואני צריכה להתחיל מחדש. אני גרה בינתיים בדירה שכורה שהמדינה מממנת עבורי ובינתיים הבית שלי עובר בנייה מחדש" אומרת מירה ומספרת: "הקרן לידידות היו בין הראשונים שיצרו איתי קשר אחרי האסון שקרה לי. בכל השנה וחצי של המלחמה הנוראית הזו, קיבלתי מהם סיוע כספי שאני כל כך זקוקה לו. ביקרו אותי גם והביאו לי שמיכה כדי שלא יהיה לי קר. תשומת הלב גורמת לי להרגיש יותר טוב ולהיות אופטימית".
התרעות פיקוד העורף