בראיון, שיפורסם במלואו ביום שישי, משחזר הר את רגעי החטיפה הקשים, את השבי הארוך בביתו של פעיל חמאס בדרום הרצועה ואת החילוץ והשיבה לחיים בישראל. "המחבלים פרצו לממ"ד שלנו, היינו שם חמישה", אמר, "התחלנו לצעוק 'לא לירות! לא לירות!'. המחבלים צעקו בערבית והוציאו אותנו בפראות. למי שהיה שערות משכו אותו בשערות, את האחרים, כמוני נטול השערות, משכו מהבגדים ודחפו. בדרך החוצה הסתכלתי סביבי וראיתי שכל הבית מלא במחבלים שצעקו ודפקו על הרהיטים עם הנשק, ירו, שברו זכוכיות. הייתה כמות אדירה מהם בסלון, במטבח, בחדרים".
הכל היה מהיר ומתוכנן. המחבלים העבירו את השבויים דרך פרצה בגדר אל מחוץ לקיבוץ. רכב טויוטה לבן עצר בחריקה והעלה אותם לתוכו בדחיפות ובצעקות. "מיאה הייתה בהלם, מבועתת לגמרי. היא החזיקה את הכלבה ולא דיברה. אבל אנחנו דיברנו בינינו בספרדית. אמרנו, נעשה את עצמנו שאנחנו לא מבינים עברית או ערבית רק כדי לצמצם מגע עם המחבלים.
"האוטו היה מלא בכלי נשק, מרגמות, אר פי ג'י, ואנחנו ישבנו על הנשק ומעלינו חמישה מחבלים שהתחילו לירות כלפי מעלה ולצעוק אללה אכבר. הם דרכו עלינו כאילו היינו סמרטוטי רצפה. אחד מהנשקים פגע בי שוב ושוב עם כל קפיצה של הרכב שדהר קדימה במהירות מטורפת. זו הייתה נסיעה מפחידה מאד, כי כולם שם היו מסוממים עם עיניים פקוחות וצווחות של טירוף. הם לא שלטו בעצמם".
"זה לא מוריד מהברבריות שלו ושל האחרים שלא היו סימפטיים ונשאו נשק וכל הזמן איימו וצעקו. הם חשבו שהסיפור שלנו ייגמר תוך יומיים שלושה ופתאום זה הפך למשהו ארוך. הם היו אומרים לנו, אל תדאגו, שוויה שוויה, יום יומיים. בשלב מסוים התחלנו לצחוק בכל פעם שהם אמרו את זה. הייתי אומר לבעל הבית, נו, שוויה שוויה ואנחנו כאן כבר כמה שבועות. ההומור הציל אותנו. וגם זה שנקשרנו באופן מסויים לבעל הבית והייתה לנו יכולת לשוחח איתו על כל מיני נושאים".
התרעות פיקוד העורף