״ההחלטה לפתוח מחדש את העסק נבעה מתוך תחושת חוסר מעש ואי-ודאות. קיווינו שהפסקת האש תוביל לשגרה, אך בינתיים החיים מתנהלים מרגע לרגע״, משתף אקיוז בראיון ל״מעריב״. אקיוז תושב נטועה, שפונה מביתו אל מלון בטבריה בתחילת המלחמה מוסיף: ״ציפינו שתושבים יחלו לחזור, אך התנועה באזור דלילה מאוד, רחוקה ממה שהכרנו בעבר. המקום שהיה פעם הומה אדם – תיירים, חיילים, אנשי עסקים ומקומיים, נראה היום שונה לגמרי״.
גיא, תושב קיבוץ אילון מוסיף: "אני מפונה מאז השבעה באוקטובר. באותו היום, לקחתי איתי תיק עם שתי חולצות ומכנסיים, את ארבעת הילדים, וחשבתי שנצא לשבוע – אבל זה הפך לשנה וחצי כמעט. מחודש לחודש נאלצנו להמציא את עצמנו מחדש. זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד. לעבור משישה ימים של עבודה בשבוע לאפס פעילות, ולמצוא את עצמך בחדר של 20 מטרים במלון בלי שום עשייה – זה היה קשוח״, מתאר ברי את הקשיים.
״מהרגע שאני ושמוליק החלטנו שאנו חוזרים לתפעל את העסק, היינו חייבים לשפץ את המקום, שהיה נטוש במשך שנה וארבעה חודשים. במשך עשרה ימים עבדנו מבוקר עד ערב, והבאנו בעלי מקצוע שיסייעו לנו להחזיר את המקום לתפקוד״, מוסיף ברי.
ברי מתאר כי כל הסחורה נותרה בעסק מעל לשנה: ״המקררים היו מלאים בבשר, ירקות, ביצים וחומרי גלם נוספים. הכול התקלקל ונאלצנו לזרוק לפח כמויות עצומות. ניקינו את המדפים, זרקנו סחורה ומקררים ומכשירי חשמל שהתקלקלו לחלוטין״, אמר. ״בתקופת המלחמה, היה ירי כבד באזור הקיבוץ. המבנים כאן ישנים מאוד, בני כ-70 שנה, והפגיעות מפיצוצי הדף ומיירטים גרמו נזקים כבדים. לכן נאלצנו לשקם לא מעט את המבנה של המסעדה".
ברי מסביר על ההחלטה לחזור לתפעל את המסעדה, בזמן שהמצב הביטחוני בצפון עדיין לא ברור: ״החלטנו מזמן שברגע שתהיה הזדמנות ראשונה, נחזור לעסק. קודם כל כדי להחזיר אותו לחיים ולחזור לשגרה, אבל גם כדי להאכיל את חיילי צה"ל שנמצאים פה, כי תושבים ומטיילים אין. אנחנו עובדים היום בעיקר בשביל אנשי צה"ל, החקלאים שנשארו וכיתות הכוננות שממשיכות לתפקד. כולם זקוקים לתמיכה ולתעסוקה אחרי תקופה כל כך ארוכה שבה הכול היה סגור״.
״כשהיינו במקום הפינוי שלנו בקיבוץ פרוד, חלק גדול מהקהילה התפנתה לשם יחד איתנו. היו שאמרו לי: 'תכין חומוס'. אז בימי שישי קיבלנו שטח קטן במועדון הקשישים, ובמשך כמה פעמים הכנתי יחד חומוס עם שמוליק לתושבי הקיבוץ - כמו בימים הרגילים. קראנו לזה ׳חומוס המפונים׳״.
ברי ואקיוז מציינים כי על אף שהעסק נותר סגור במשך שנה וקצת לאחר שהתפנו מהאזור, הם נאלצו להמשיך לשלם עליו ארנונה: "נאלצנו לשלם ארנונה על עסק שהיה סגור במשך כמעט שנה וחצי – עסק שהמדינה פינתה אותנו ממנו. זה מצב בלתי נסבל, במיוחד כשזה מוכח בחוק שזו אחריות המדינה. פנינו לכל גורם אפשרי, כולל שרים וחברי כנסת, וכולם הבטיחו לטפל – אבל בפועל, אף אחד לא עשה כלום״, מתארים את הקשיים הכלכליים.
״על העסק שלנו, שגודלו 80 מטרים בקיבוץ אילון, המשכנו לשלם ארנונה שנתית, אפילו כשלא פעלנו. לעומת זאת, על הבתים הפרטיים בקיבוץ לא משלמים ארנונה. אין הסבר הגיוני לזה – מה ההבדל בין הבית שלי לעסק שלי?״, תוהה ברי.
הוא מוסיף כי גם המענקים לא מכסים את התשלומים האלה: ״במסלול הירוק, הפיצויים מחושבים על בסיס המחזוריות, כך שכל פעם מקבלים סכום שונה. מעבר לזה, הפיצויים מגיעים תמיד באיחור. אנחנו עכשיו כבר כמעט בפברואר, אבל עדיין מקבלים מענקים רק על נובמבר ודצמבר. זה יוצר פער בלתי אפשרי בניהול העסק״, מציין את המצוקה.
אכן המציאות בצפון מלווה באי-ודאות כבדה שמשפיעה על העסקים ועל חיי היומיום. "הכול כאן עננה של חוסר ודאות״, מוסיף שמוליק. ״התחושה היא שאין שום ביטחון לגבי המחר״. האיום הביטחוני משפיע על כל היבט של תפעול העסק, החל מהזמנות ועד כוח האדם. "אם בעבר הזמנו סחורה כמו צ'יפס לחודש קדימה, היום אנחנו מזמינים רק לשבוע – כי הפחד הוא שמחר שוב יירו פה טילים, ושוב נזרוק סחורה בשווי של 20–30 אלף שקלים. גם הספקים חוששים, ואף אחד לא יודע מה יקרה מחר״.
״יש בדיוק כעת דיווחים על תקיפות של צה"ל בלבנון, ובדיוק לפני שעה שמענו פיצוץ חזק כאן באילון. אנחנו חיים במציאות של חוסר ודאות, על ציר הכביש 899 שמחבר בין כל המושבים והיישובים צמודי הגדר״, מתאר שמוליק. ״העסק שלנו הוא הראשון שחזר לפעול, במרחק של 1.9 ק"מ בלבד מהגבול״, מוסיף לתאר בגאווה גיא.
עם זאת, נשמע כי השניים מאוכזבים מהתנהלות המדינה בכל הקשור לפיצויים: ״לצערנו, המדינה מתייחסת אלינו כמו אל משמר הגבול, אבל שוכחת אותנו – את תושבי הצפון, את הפריפריה. כשמדובר בקבלת פיצויים, הכול מסובך ומורכב מדי. זה צריך להיות הרבה יותר פשוט, במיוחד עבור מי שממשיכים לחיות ולפעול כאן, במקום הקשה הזה״, מדגיש שמוליק.
בעסק שהיה פעיל עם שמונה עובדים, נותרו כיום רק שניים: גיא ושמוליק בעצמם. "אין פה כמעט אנשים, ואנחנו עושים הכול בעצמנו. זה לא בשביל רווחים – זה בשבילנו. החזרה לשגרה, היכולת להכין ולבשל, ולראות אנשים שמגיעים, אוכלים ומחייכים – זה מה שמחזיק אותנו. העשייה הזו מרגיעה אותנו ומחזירה לנו קצת תקווה".
מאז שפתחו מחדש את חומוס ״אבו ברי״, גיא ברי ושמוליק אקיוז זכו לחוות רגעים מרגשים שהחזירו להם את תחושת המשמעות. אחד מהרגעים הזכורים התרחש כשהרס"פ של גדוד שיצא מלבנון התקשר להזמין מנות ל-30 חיילים. "היה בזה משהו מיוחד״, מספר גיא, "להרגיש שאנחנו כאן עבור החיילים, להעניק להם רגע של נחת אחרי כל מה שעברו״.
רגע מרגש נוסף קשור להבטחה אישית של גיא, שניתנה עוד לפני פתיחת הסניף החדש של "אבו ברי" בכפר ורדים: "רומי גונן היא תושבת כפר ורדים, ומהיום הראשון אמרתי שכשהיא תחזור - נעשה לה מסיבה גדולה״.
לפני שבוע וחצי, גיא נסע למתחם ההנצחה בנובה, שם מוצגות תמונות החטופים והחללים, ונעמד מול תמונתה של רומי. "אמרתי לה שהיא תחזור בקרוב, ושאני אעמוד במילה שלי. נותר רק לחכות עוד כמה שבועות שהיא תתאקלם, ואז נקיים את מה שהבטחנו – מסיבה גדולה לכבודה ולכבוד משפחתה״. רגעים כאלה, לדבריהם, הם אלה שמעניקים כוח להמשיך. "העשייה היא זו שמחזיקה אותנו״, מסכם גיא.
התרעות פיקוד העורף