מטח הרקטות הראשון לא הפתיע איש בקיבוץ ניר יצחק בשבת השחורה ההיא. בשנים האחרונות תושבי העוטף ניהלו מערכת יחסים צפופה עם הממ"ד, בעיקר בלילות, לרוב בסופי שבוע, וגם בחג שמחת תורה ההוא נדמה היה שחמאס בנוהל, טיל או שניים וקפה. "שמענו בום, כרגיל, חיכינו עשר דקות, כרגיל", מספר לואיס הר, שנחטף עם בני משפחתו וחולץ במבצע צבאי אחרי 129 יום בשבי. "זה היה כל כך נורמלי, שלקחנו תה ועוגה אל הממ"ד".
כל המשפחה הייתה שם בבוקר השלו, הבהיר, הנורא הזה. קלרה, בת זוגו של לואיס, אחיה פרננדו מרמן, אחותה גבריאלה ליימברג, בתה של גבריאלה, מיאה, והכלבה בלה.
"פתאום שמנו לב שהטילים ממשיכים להגיע ובקצב מאוד מהיר. התרעת 'צבע אדום' צפצפה ברצף, ממש בלי הפסקה. זה היה מוזר. לא הבנו מה רוצים מהחיים שלנו הפעם ולמה שולחים כל כך הרבה טילים. פתחנו טלוויזיה ורק אז התחלנו להבין את סדר הגודל של מה שקורה בחוץ. ראינו בשדרות מחבלים בתוך טויוטות לבנות יורים לכל עבר והורגים אנשים חופשי. אני זוכר ששאלנו את עצמנו, איך התושבים המשוגעים מצלמים את האירוע מתוך הבתים, הרי במצב כזה כל כך מסוכן להוציא את הראש החוצה. זה היה נראה כמו סרט מתח. לא אמיתי בשום צורה ואופן", הוא מספר.
מהר מאוד הגיעו ההודעות הכתובות. "בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ כתבו שמחבלים נכנסים אל הבתים", משחזר הר היום. שנה ושלושה חודשים חלפו, והוא זוכר את הכל בבהירות חדה ומכאיבה. "אמרנו, 'מה קרה לחברה שלנו שהיא כותבת פתאום שיבואו להציל אותה? ממה להציל אותה?'. מישהי אחרת כתבה שהיא שומעת צעקות בערבית, שהם בתוך הבית, רצים בין החדרים, ושמישהו יבוא להציל".
"ופתאום עוד אחד ועוד אחד כותבים, 'גם אליי נכנסו, גם אני לא יודע מה לעשות, אנחנו בממ"ד, הצילו'. זה היה מאוד סוריאליסטי. כתבנו להם שינעלו את הממ"ד מבפנים. הם הצליחו. אבל אצלנו לא הייתה אופציה כזאת. ההוראות היו להתקין דלת לממ"ד שלא ננעלת מבפנים, כדי שאם ייפול טיל והבית יעלה באש, אפשר יהיה לחלץ את הנצורים בממ"ד מבחוץ. אף אחד לא חשב שכל כך הרבה מחבלים ישטפו את הקיבוץ בבת אחת, כמו נהר שחור, ויעשו מה שעשו", אמר.
מה עשיתם בממ"ד בשלב הזה?
"קלרה התקשרה לאנשים ושאלה לשלומם, ואני דיברתי עם הבת שלי. כולנו התכתבנו עם בני המשפחה והשכנים, עד שהרעש הגיע גם אלינו. שמענו יריות, זכוכיות נשברות בסלון, דלת נקרעת ונעקרת ובתוך כמה דקות המחבלים היו בתוך הבית".
קלרה עזבה את הטלפון וביקשה מכולם להתכופף ולהתחבק. שנים של ניסיון כגננת עם ילדים ואזעקות לימדו אותה שאם ירי של טיל תופס אותך באמצע שום מקום, החיבוק הקבוצתי מרגיע ונוסך ביטחון, והישיבה הכפופה מעניקה הגנה מרסיסים. "אז זה מה שהיא עשתה איתנו, ובעצם ככה היא הצילה את החיים שלנו, כי כשהמחבלים פרצו את הדלת ונכנסו פנימה תוך כדי ירי, הכדורים שרקו מעלינו ולא פגעו בנו. זה היה הנס הראשון".
53 ימים, כמעט חודשיים לאחר מכן, שוחררה קלרה הגננת האמיצה עם אחותה גבריאלה, האחיינית מיאה והכלבה בלה. חודשיים וחצי יחלפו עד שגם לואיס הר ופרננדו מרמן ישוחררו מן השבי במבצע נועז של צה"ל והשב"כ. החמישה, שיחד נחטפו ויחד שרדו את השבועות הראשונים בעזה, התאחדו לצילום מיוחד של חיבוק ראשון בבית. "שוב פעם הגענו למצב שהתחבקנו כל החמישה ביחד", דומע לואיס הר.
"אבל הפעם כבר לא היינו כפופים ומבועתים אלא זקופים ומאושרים. וזה היה כל כך סמלי ומלא תקווה, שהצילום התפרסם בכל העולם, וגם אנחנו קיבלנו כמה העתקים ובכל פעם שפגשנו מישהו מכוחות הביטחון שחילצו אותנו, נתנו לו תמונה למזכרת".
אנחנו מדברים כשהחטופות הראשונות, אמילי, רומי ודורון, שבות לגבולן, בימים שהבטן מתהפכת והלב עולה על גדותיו משמחה וגאווה. נעמה, לירי, דניאלה וקרינה חזרו בשבת שעברה. התמונות של החטופות שבות מארץ המתים לא נתפסות כמעט. הן דומעות, מחייכות, זקופות, אמיצות.
לואיס מלווה את השיבה שלהן הביתה רגע אחר רגע, שעה בשעה. חלק מהזמן בביתו מול המרקע, ובחלק אחר בכיכר החטופים, מחבק ותומך במשפחות שנותרו להמשך העסקה, מתבונן עם כולם בתמונות היוצאות מהשבי. הנה דורון בבגד ורוד ובעיניים דומעות, הנה רומי מכונסת כעובר בזרועות אמה, הנה לירי מסמנת לב, ונעמה לוי שקטה ומאופקת מניפה יד בכיכר פלסטין בלב עזה.
הר לא יודע את נפשו מהתרגשות ושמחה. גם בת זוגו ובנות משפחתה עברו, הוא אומר, את אותה דרך ייסורים בין מחבלי חמאס חמושים ואלפי עזתים צוהלים, עד שנקלטו בזרועות המשפחה האוהבת בנקודת הקליטה הראשונה. "אני מתרגש כל כך, הלב שלי מתפוצץ משמחה", הוא דומע. "סוף־סוף עוד התחלה של שינוי, של תזוזה אחרי טלטלה קשה של כן־לא, כן־לא".
מה זה עושה לך, המראות המרגשים הללו של שחרור החטופות?
"מצד אחד אני שמח ומאושר, כל אחת זה עולם ומלואו, ומצד שני הלב שלי עם אלו שעדיין לא קיבלו את יקיריהם בחזרה ולא ידוע מה קורה איתם. זה לא קל לנו, ובטח שזה בעיקר לא קל לאלו שחזרו. מחכה להן תקופה של התאוששות ושיקום, אבל הן מוגנות. הן בבית".
אתה שומע את דברי שר האוצר סמוטריץ', את הרמזים הסמויים בנאומו של ראש הממשלה, יש בך חשש לגבי השלב השני בעסקה שאמור להשיב את כולם, עד אחרון החטופים?
"מאז החטיפה ובטח מאז שחזרתי, היו ניסיונות חוזרים ונשנים להפר את ההסכמים, ולא רק מהצד שלנו, גם מצד חמאס, אבל אני מכריח את עצמי להיות אופטימי. ולכן עד שאחרון החטופים לא יהיה פה, זו לא שמחה שלמה".
השר איתמר בן גביר התפטר מהממשלה לא בגלל החטיפה אלא משום שהחטופות חזרו.
"שילך לדרכו רחוק מהממשלה. הרווח של כל עם ישראל שהוא לא שם".
ועדיין, בן גביר מדבר על מחיר העסקה, מאות מחבלים רוצחים נתעבים עם דם על הידיים יוצאים מהכלא ועלולים לחזור ולרצוח.
"החטופים זה הדבר הכי חשוב כרגע, כי זה הדבר הוודאי. לא אכפת לי המחיר. המחיר יקר בגלל שלא ידענו לעשות את זה בזמן ופספסנו את הרכבת. כעת, כרגע, קודם כל צריך להחזיר את כולם, ואחר כך כל אלו שאנחנו משחררים בתמורה, שרק ירימו את הראש נגדנו ואנחנו נדע מה לעשות איתם".
לואיס הר עלה לישראל ב־1971 מארגנטינה כסטודנט ציוני והתגייס לצה"ל. הימים היו ימי האופוריה בעקבות מלחמת ששת הימים והתחושה הייתה שצריך לבנות את הארץ ולהיבנות בה. "ידענו שלא עלינו למדינה של שקט ושלווה ושצריך להילחם פה על קיומנו", הוא מספר. "התגייסתי לצבא בתחושה שאנחנו הכי טובים והכי חזקים, ופתאום פרצה מלחמת יום כיפור והיו הרבה אבידות והפכנו מהכי טובים לכאלו שאפשר להפתיע אותם. מלחמת יום כיפור שינתה את כל הקונספציה, את כל צורת החיים, ובאמת חשבתי שהתקדמנו מאז ולמדנו משהו".
עד שבא 7 באוקטובר והוכיח את ההפך.
"ב־4 באוקטובר 2023, שלושה ימים לפני חג שמחת תורה, התקיים טקס 50 שנה למלחמת יום כיפור בלטרון. בגלל שנלחמתי במלחמה הזו וגם בגלל שאני רוקד, השתתפתי בו ופתחנו את הערב בתפילה ובריקוד. בדיוק יצא הסרט על גולדה מאיר, שתיאר את ההפתעה ואת חוסר הנכונות לקחת אחריות במלחמת יום כיפור, ואיך כל אחד ניסה להאשים את השני במה שקרה לנו כמדינה, ואני חשבתי שבאמת התקדמנו מאז, גם טכנולוגית וגם צבאית, ויש לנו את הגבול הכי בטוח ואת הנשק הכי מתקדם. ואז הגיע 7 באוקטובר וגיליתי שלא למדנו כלום. 50 שנה ואותה ההפתעה, אותו חוסר הנכונות לקחת אחריות ואותם המחדלים. קיבוצים ויישובים עלו באש, בסיסים צבאיים נותרו חשופים לגמרי, וכוחות צה"ל לא היו שם כדי להגן עליהם. שילמנו על הטעויות של 7 באוקטובר מחיר דמים לא נתפס, ובכל יום ויום שהחטופים לא בבית, אנחנו עדיין ממשיכים לשלם את מחיר הטעויות".
אילו טעויות?
"הניסיון לקשור את נושא החטופים לפוליטיקה הוא הטעות הכי גדולה והכי כואבת. חטופים זה נושא הומניטרי. צריך להחזיר אותם בלי קשר למטרות המלחמה ולאינטרסים הפוליטיים של השרים והמפלגות. אני הייתי שם, אני יודע מה המשמעות של דחיית העסקאות. כל יום מגביר את הפחד, את הסכנה, את הסבל. אסור לחכות ואסור לדחות, כי כל יום שעובר מגדיל את החשש שבסופו של דבר לא יהיה את מי להחזיר".
חלק מחברי הכנסת והממשלה טוענים שצריך לכרוך את השבת החטופים במיטוט חמאס, ומתנגדים לסיים את המלחמה בעזה כתנאי להשבתם.
"אני מתעלם מהרעיון הזה, כי הוא לא אפשרי. זה קשקוש. אי אפשר לנצח את חמאס. חמאס זו אידיאולוגיה, זה רעיון, ואי אפשר לרדוף אחרי רעיון ולרמוס אותו. כבר עכשיו העולם נגדנו והחטופים עדיין בעזה. אם הממשלה רוצה להמשיך את המלחמה, בבקשה, אחרי שהחטופים יחזרו. קודם כל צריך להחזיר את החטופים, כי זו החובה הראשונה, הדחופה, הבסיסית והמוסרית ביותר שלנו כעם יהודי וכממשלה וצבא שבמשמרת שלהם הם נחטפו".
הממשלה והעומד בראשה טוענים שהם עושים הכל כדי להחזיר את החטופים. אתה מאמין לזה?
"לא. החזרת החטופים והחללים צריכה להיות מעל לכל שיקול, אבל התחושה היא שהכיסא יותר חשוב ושהשיקולים הם יותר פוליטיים ופחות אנושיים, מוסריים ויהודיים. פוליטיקאים רבים התנגדו, הפריעו, קלקלו, דיברו אל המשפחות המסכנות בצורה מגעילה, דחו את ההזדמנויות פעם אחרי פעם. אני לא מצליח להבין איך בכלל היה יכול לקרות לנו דבר כזה".
כוונתך לעינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן, שניסו למנוע את כניסתה למשכן הכנסת?
"זה היה השיא בהתייחסות המזלזלת למשפחות החטופים. זו בדיוק הדמוקרטיה שלנו. לשם זה הולך, שאפילו לדבר ולבכות לא נותנים לנו. אבל אני לא מרשה לעצמי ליפול. אני אומר למשפחות החטופים שנותרו עדיין בעזה, אל תאבדו תקווה ותסמכו על העם, העם שלנו לא ישאיר מישהו מאחור. רוב העם רוצה להחזיר את כל החטופים בכל מחיר, כי הוא יודע שלא נהיה שלמים עד שכולם יחזרו".
"אני מלווה את המשפחות, מסייע בתמיכה, בהסברה ובפעילות למען החטופים בארץ ובעולם. אני לא יכול לחזור לחיים הפרטיים שלי כשהם עדיין לא פה. ואני אומר למשפחות, אל תאבדו תקווה, ובכל ערב, לפני השינה, תחשבו על היקרים שלכם, תדברו איתם, תעבירו להם מסר שאנחנו איתם ושנחזיר אותם הביתה. אני בטוח שהאמונה הזאת תגיע אליהם באיזו שהיא צורה והם ירגישו את הביטחון ואת התקווה שלנו. ועוד אני אומר להם, כל כמה שקשה ומר, אל תיכנסו לדיכאון ואל תבכו, אלא תעשו משהו שיעצים ויחזק אתכם".
"אני למשל חזרתי לרקוד, כי זה נותן לי כוח. אם מישהו מכם יודע לשיר, שישיר, ואם הוא אוהב לבשל, שייכנס אל המטבח ויבשל. כל אחד צריך להעצים את עצמו כדי להיות חזק לקראת היום שבו החטוף האישי שלו יחזור הביתה. כי לא כולם ישובו במצב טוב. חלק ישובו במצב רע ונורא ויהיה צורך בהרבה מאוד כוח כדי לחבק, לחזק ולסייע להם להבריא".
ב־1983 השתקע הר בקיבוץ אורים ושם נותר עד 7 באוקטובר. בת זוגו קלרה מרמן חיה בקיבוץ ניר יצחק ובשבתות נהגו להיפגש עם בני המשפחה. כך היה גם בבוקר חג שמחת תורה, כשהמחבלים התפרצו לממ"ד ומצאו בו את חמשת בני המשפחה.
"התחלנו לצעוק, 'לא לירות, 'לא לירות'", משחזר הר את השעות הראשונות. "וגם המחבלים צעקו בערבית והוציאו אותנו בפראות מתוך החדר. למי שהיו לו שערות משכו אותו בשערות, את האחרים, כמוני נטול השערות, משכו מהבגדים ודחפו. בדרך החוצה הסתכלתי סביבי וראיתי שכל הבית מלא במחבלים שצעקו ודפקו על הרהיטים עם הנשק, ירו, שברו זכוכיות. הייתה כמות אדירה מהם בסלון, במטבח, בחדרים".
איך הגבתם?
"היינו בעיקר בהלם. מצד אחד הייתה ההבנה שאין מה לעשות, ומצד שני יצר ההישרדות דחק בנו להגיב לפי ההוראות של המחבלים וללכת איתם החוצה לכיוון הגדר".
מה ראית בחוץ?
"את הבתים האחרים שפרצו גם אליהם. כל הדלתות היו פתוחות והחצרות ריקות ושקטות. היה נראה שכבר לקחו את כל תושבי הקיבוץ בשבי. מישהו גנב אופניים וקשר עליהם טרקטור של ילד קטן, והיו המון נשים ונערים שבאו לגנוב, רצו לכל הכיוונים וניסו להיכנס לבתים ביחד עם המחבלים. זה היה נראה כמו סרט סוריאליסטי". הכל היה מהיר ומתוכנן. המחבלים העבירו את השבויים דרך פרצה בגדר אל מחוץ לקיבוץ. רכב טויוטה לבן עצר בחריקה והעלה אותם לתוכו בדחיפות ובצעקות.
"מיאה הייתה בהלם, מבועתת לגמרי. היא החזיקה את הכלבה ולא דיברה. אבל אנחנו דיברנו בינינו בספרדית. אמרנו, 'נעשה את עצמנו שאנחנו לא מבינים עברית או ערבית רק כדי לצמצם מגע עם המחבלים'. האוטו היה מלא בכלי נשק, מרגמות, אר־פי־ג'י, ואנחנו ישבנו על הנשק ומעלינו חמישה מחבלים שהתחילו לירות כלפי מעלה ולצעוק 'אללה אכבר'. הם דרכו עלינו כאילו היינו סמרטוטי רצפה. אחד מהנשקים פגע בי שוב ושוב עם כל קפיצה של הרכב שדהר קדימה במהירות מטורפת. זו הייתה נסיעה מפחידה מאוד, כי כולם שם היו מסוממים עם עיניים פקוחות וצווחות של טירוף. הם לא שלטו בעצמם".
מה ראיתם בדרך?
"עברנו ליד שער הבסיס הצבאי בסופה שהיה פרוץ לרווחה ולידו שני משוריינים שעלו באש. זה היה נראה לא אמיתי. המשכנו לנסוע לכיוון ח'אן יונס ושם קיבלו את פנינו המון נערים עם מזמרות גדולות שהתקרבו אל האוטו ועשו תנועות איום כאילו הם עומדים לגזור אותנו. המחבלים המשיכו לירות באוויר ונסעו בתוך ההמון במהירות כדי למנוע מהם לבצע בנו לינץ'".
המשיכו לנסוע בצמידות לבתי מגורים, ואז פנו לתוך שער ברזל שמאחוריו המתינה מנהרה. "זה היה פתח בתוך האדמה והיינו צריכים לרדת לתוכו בירידה תלולה מאוד", מספר הר. "ניסינו לתפוס את הצדדים כדי לרדת בזהירות, ואי אפשר היה לרדת יחד, רק אחד אחרי השני, כשהמחבלים דוחקים בנו מאחור עם הנשק. זה היה מאוד קשה. ירדנו לעומק 40 מטר מתחת לאדמה עד שהתיישרנו".
"הבנות היו בכותונת, הבנים במכנס קצר ורובנו היינו יחפים, אבל במנהרה היה קר מאוד והרצפה מלאה עפר, אבנים קטנות וחתיכות ברזל. ככל שהתקדמנו, האור נחלש עד שהפך לחשיכה מוחלטת וכבר לא ראינו כלום. ופתאום היינו צריכים לזחול כי גובה המנהרה הצטמצם והפך למטר בקושי, או שנתקלנו במדרגות גבוהות והיה עלינו לקפוץ מעליהן או לטפס עליהן והכל בלחץ, בחצי ריצה, כי המחבלים האיצו בנו ודחפו".
דיברתם ביניכם?
"מעט מאוד ורק בספרדית. אמרנו, 'הכי חשוב זה לא להתנגד, לשתף פעולה ולהגיב בצורה שלא תרגיז אותם'. ככה שמרנו על עצמנו. ועם כל דלת שנפתחה אמרנו, 'זהו, הגענו לתחנה הסופית'. בשלב מסוים המחבלים עצרו ושאלו, 'אתם יהוד?', ואנחנו אמרנו מיד, 'נו, נו, אנחנו ארגנטינאים, מסי, כדורגל, מסי'".
לבסוף עצרו לפני עיקול גדול והושיבו את כולם בשורה. אחד־אחד נלקחו לתשאול קצר ואז התחילו את הדרך למעלה, החוצה. "המדרגות היו תלולות וחלקלקות, היה בלתי אפשרי לטפס בהן", נזכר הר. "מי שלא הצליח, קשרו אותו והעמיסו על סל. וכשיצאנו מצאנו את עצמנו ברפיח. המחבלים מאוד פחדו מהמזל"טים של צה"ל, כל הזמן חיפשו אותם באוויר".
הגיעו ללול אווזים ולא ידעו היכן הם ולאן פניהם מועדות. "כמעט בכל בית בעזה יש לול ושטיח עם בוץ על הקרקע שמתחתיו פתח כניסה למנהרה. אבל אותנו הכניסו לדירה בקומה השנייה ושם הביאו לנשים חיג'אב וחצאיות ולנו הביאו מכנסיים ארוכים. היו שם כחמישה שומרים, ואנחנו החלטנו בינינו לתת להם כינויים. לראשון קראנו 'בעל הבית'. השני עשה רושם של מישהו מאוד סמכותי וקשוח אז קראנו לו 'קאפו', ולשלישי 'נודניק'. כי הוא באמת היה נודניק שכל הזמן שיגע אותנו. היינו ביחד כל החמישה באותו הבית, וגם זה היה נס".
איך החוטפים התנהגו אליכם?
"היה הכל מהכל. היו כמה גילויים אנושיים אבל זה לא היה הרוב. הרוב היו או מסוממים או בלי צלם אנוש. בעל הבית, למשל, דאג לנו, דיבר איתנו, היה רוב הזמן בלי נשק והיה לו חשוב לתת לנו את הביטחון שיהיה טוב ושנרגיש טוב כדי שאפשר יהיה להחליף אותנו בעסקה. הוא היה אומר לי, אם יהיה שלום בינינו אני אבוא לקיבוץ לאכול אצלך פיצה".
"זה לא מוריד מהברבריות שלו ושל האחרים שלא היו סימפטיים ונשאו נשק וכל הזמן איימו וצעקו. הם חשבו שהסיפור שלנו ייגמר תוך יומיים־שלושה, ופתאום זה הפך למשהו ארוך. הם היו אומרים לנו, אל תדאגו, שוויה שוויה, יום־יומיים. בשלב מסוים התחלנו לצחוק בכל פעם שהם אמרו את זה. הייתי אומר ל'בעל הבית', נו, שוויה שוויה ואנחנו כאן כבר כמה שבועות. ההומור הציל אותנו. וגם זה שנקשרנו באופן מסוים לבעל הבית והייתה לנו יכולת לשוחח איתו על כל מיני נושאים".
הוא דיבר עברית?
"קצת עברית, קצת אנגלית, קצת ידיים, רגליים, עיניים. בהישרדות מגיעים למצב שמבינים גם בלי שפה. הוא היה מאוד נחמד אלינו ודאג לכל הצרכים שלנו. כל יום הביא לנו מים ופרודוקטים שנוכל לבשל. למזלנו היינו בבית של משפחה גדולה ולא במנהרה, אז היו תנאים מינימליים כמו מקלחת ושירותים וכלים במטבח ושמיכות ומזרנים דקים. הרגשנו אומנם את הרצפה, אבל לפחות לא ישנו עליה".
איפה הייתה המשפחה העזתית?
"הוציאו אותה משם. בעל הבית סיפר לנו ששלח את אשתו וששת הילדים לאבא שלה. במקרה השם 'בעל הבית' היה מדויק".
מי בישל?
"אני. בהתחלה הביאו אוכל מוכן, אמא של בעל הבית בישלה, וכולנו היינו אוכלים ביחד מתוך קערה גדולה. נהוג שם שכולם מכניסים את הידיים לתוך הקערה ואוכלים. אחרי יומיים־שלושה הם באו עם תפוחי אדמה ושמו מול קלרה, שתבשל. והיא הסתכלה עליהם ואמרה, אתם רוצים לאכול? והצביעה עליי. ומאותו יום התחלתי לבשל. בהתחלה היה קל, כי היה הכל מהכל. הם הרי התכוננו להתקפה ולחטיפה מראש. היו שימורים בבית, ירקות וגבינות, והביאו כל יום פיתות, אבל עם הזמן המזון הלך ונגמר. אם הייתה קופסה של אפונה, אז היה לנו מרק אפונה. אם היו עגבניות, היה מרק עגבניות. עם כלום הכנתי אוכל, ובסופו של דבר הגענו למצב שפרננדו ואני אכלנו פיתה אחת לשנינו ליום. חילקנו אותה לחתיכות כדי שלא נגמור הכל בבת אחת".
אם כבר בתקופתכם לא היה מזון, מה קורה עם החטופים היום?
"הם סובלים רעב לאורך זמן. חמאס לוקח את כל הסיוע ההומניטרי ומחליט למי לחלק, וכמובן שקודם כל לעצמו. אצלנו בעל הבית דאג לנו לאוכל, אבל לאחרים היה הרבה פחות. הוא דאג שלא נהיה רעבים. פעם התקרבתי לחלון יותר ממה שהיה מותר, ואחד המחבלים ראה אותי מהבניין ממול. הוא לא רצה לצעוק כי לא רצה שישמעו, אז הוא זרק עליי אבנים ואחר כך בא לדירה והתחיל לצעוק ורצה להרביץ לי כי העזתי להתקרב לחלון. בעל הבית ראה את זה וישר קפץ עליו ולא נתן לו להתקרב אליי. הוא העיף אותו למרות שהמחבל היה עם נשק ובעל הבית היה עם ידיים ריקות. כנראה שבעל הבית היה יותר סמכותי".
מה שאתה מתאר נשמע כמו תסמונת שטוקהולם.
"אני חושב שכן. כי לפעמים הרגשתי שהוא חושב שאני אבא שלו והוא הבן שלי. אבל לרגע לא ריחמתי עליו. הוא החליט להיות חמאסניק ולבצע פשעים נגד האנושות. אותנו הכריחו להיות שם".
פחדתם?
"לא היה לנו פחד. זה מוזר. היה מתח. וחוסר ידיעה. אבל לא היה את הסבל הזה של שאלות קיומיות כמו מה יהיה איתנו והאם יהרגו אותנו. חיינו את הרגע. הסיטואציה הייתה שאתה יודע שהחיים בסכנה, אבל עשינו הכל שלא יהיה ויכוח ומתח עם המחבלים. עשינו כל מה שהם אמרו, החלטנו שאנחנו לא מתנגדים, לא עושים צרות, מתנהלים בשקט ככל האפשר. ולכן גם כשדיברנו בינינו, דיברנו חלש מאוד".
פחדתם על הבנות?
"זה היה אחד הקשיים הגדולים שלי. לא נתתי למחבלים להיות איתן לבד לאורך זמן. אם מישהו היה לוקח את אחת הבנות כדי לדבר איתה, הייתי קם ונכנס באמצע. כל הזמן הייתה המחשבה בראש שלא יקרה משהו לאחת הנשים. לכן כששאלו אותי, 'איך הרגשת ברגע ששחררו אותן ואתם נשארתם מאחור', אמרתי, 'קודם כל הרגשנו הקלה'. הקלה גדולה. כבר לא היה המתח הזה שאולי יקרה להן משהו. עכשיו זה רק אני ופרננדו, ואנחנו נסתדר".
איך העברתם את הזמן?
"הזמן לא עובר, אז ניסינו להעביר אותו בשיחות. דיברנו הרבה. סיפרנו האחד לשני את כל קורות החיים, וקלרה ניסתה להפעיל אותנו בכל מיני משחקים כמו ארץ עיר או שבע בום, רק שהבומים היו בעיקר מבחוץ, לפעמים בדיוק ברגע המתאים. היו זמנים שהתרכזנו בתוך עצמנו. דמיינו כאילו אנחנו במקום אחר. פתאום כל מיני דברים שנשארו במוח התחילו לצאת. מיאה ביקשה שנספר לה סיפורים על הילדות שלנו בארגנטינה ולמה עלינו ארצה, אז סיפרתי לה על הילדות שלי וגם על התיאטרון, כי אני רקדן ושחקן, ובמחזמר יש כל מיני קוריוזים מצחיקים כמו אחד ששוכח מילים, אחר שבורחת לו נעל ועפה על הקהל, אבל ההצגה חייבת להמשיך. אז התחלתי לספר כל ערב כשסגרו את הווילונות כדי שלא יראו מבחוץ שיש אור בבית. כל המשפחה התכנסה ביחד והייתי מספר בשקט וכולנו צחקנו. אני זוכר את הרגעים האלה לטובה. את החמימות, את ההתכנסות השקטה. זה חיזק אותנו".
והכלבה?
"הייתה בהלם. כמונו. היא הסכימה לאכול רק מהיד של גבריאלה והייתה כל הזמן בפינה, קרובה למיאה. רוב הזמן היא רעדה ופחדה, כי הבינה את הסיטואציה".
היא לא נבחה?
"היא לא נבחה בכלל, מהפחד. אבל כשהיא הייתה מתרוממת, ידענו שמטוס מתקרב".
רגעי שבירה?
"בעיקר מחשבות מדכאות. אבל חילצנו את עצמנו מהן. היינו אומרים, די עם המחשבות האלה. בוא נטוס לאן שהוא. ואז היינו טסים בדמיוננו לדרום אמריקה, לארגנטינה, לתאילנד, לכל המקומות היפים בעולם, וזה העביר לנו את הזמן והוציא אותנו מהדיכאון. קושי נוסף היה הגעגוע לילדים ולנכדים. ממש הרגשתי את החסר הזה בכל הגוף. כשהחיבוק של הנכדים היה חסר לי, הייתי מתחיל לבכות. ואז הייתי אומר, 'פרננדו, נכנס לי משהו לעין', והוא היה מסתכל עליי ואומר, 'נו, עוד פעם אתה חושב על הנכדים שלך?'".
קלרה, גבריאלה, מיאה והכלבה בלה שוחררו בפעימה החמישית בנובמבר 2023. "בעל הבית עדכן אותנו אם יש הסדר או אין הסדר, אם חתמו או לא. הוא דיבר נגד נתניהו ויום אחד אמר, 'כנראה תהיה הפסקת אש ויתחילו לעשות החלפות'. היה נראה שגם הם ציפו לזה. וכל הזמן הוא אמר לנו, 'הגעתם כמשפחה ונשחרר אתכם כמשפחה'. אבל כשהגיע הרגע, בפעימה החמישית, הוא בא ואמר, 'יוצאות רק הבנות, הבנים נשארים, אלו ההוראות'".
איך הנשים הגיבו?
"קלרה לא רצתה לצאת. היא אמרה, 'זה רק עניין של עוד כמה ימים, יגמרו עם הבנות והילדים ויתחילו עם המבוגרים והגברים'. היא רצתה לחכות לנו ושנצא ביחד. ואני התנגדתי, אמרתי לה, 'הם מחליטים, לא אנחנו, ומי שמתנגד יורים בו'. ועוד אמרתי לה, 'הכי חשוב שתצאי כדי לתת סימן חיים למשפחות שאנחנו בסדר'. כי הרי חוסר הידיעה של המשפחות הורג אותן. אחד הדברים שהכי הדאיגו אותנו בשבי היה המשפחות שלנו, כי אנחנו ידענו לשרוד, ידענו שאנחנו בסדר גם אם אנחנו אוכלים פחות ומתקלחים פחות, אבל המשפחות שלנו לא ידעו כלום".
בבוקר ההוא הנשים הופרדו מהגברים. "חיבוק, נשיקה וזהו. לא היו סצינות. לא ידענו אם בכלל הן יגיעו לישראל, חששנו שאולי עובדים עלינו. אז כשבעל הבית חזר, ביקשנו ממנו לראות את הכניסה של הנשים לישראל בטלוויזיה. והוא סגר את כל החלונות והווילונות והדליק טלוויזיה וראינו את מיאה יוצאת עם הכלבה בידיים, וככה הבנו שזה נכון וזה נתן לנו תקווה שגם אנחנו נשתחרר. זו הייתה הפעם היחידה שראינו טלוויזיה בשבי".
מתי נפלה ההבנה שזה הולך לקחת הרבה זמן?
"אחרי כמה שבועות מאז שהבנות השתחררו. חלמנו על מבצע שחרור, על קומנדו, אבל אמרנו האחד לשני שהלוואי שלא יהיה חילוץ, כי הוא יסכן את חיי החיילים. נורא פחדנו שיקרה משהו לאחד מהם. כל הזמן חשבנו על זה, שחס וחלילה לא יקרה משהו למישהו בגלל שהוא בא להציל אותנו. לכן ציפינו לעסקה. והיינו בטוחים שנצא דרכה. לא ידעתי מתי ואיך, אבל אמרנו שלא יכול להיות שהעם שלנו ישאיר מישהו מאחור. היינו בטוחים בזה אפילו כשהיינו נכנסים קצת לדיכאון. בימים כאלה היינו אומרים, 'היום הזה נגמר והוא יום אחד פחות בשבי. כל יום שעובר הוא יום אחד פחות'".
לואיס ופרננדו חולצו במבצע הרואי בפברואר האחרון. "עד אז לא ידענו אם נחיה. ההרגשה הזו ששום דבר לא בטוח הייתה בתוכנו. לא שכחנו לרגע שאנחנו עם חמאסניקים וכל דבר קטן יכול לגרום להם להסתובב ולתקוע בנו כדור. עם ההבנה הזו הלכנו לישון, ולילה אחד בשתיים אחר חצות שמענו בום אדיר. לרגע חשבתי שמפוצצים לנו את הבניין, ולכן התגלגלתי לכיוון הדלת, ואז שמעתי את פרננדו קורא לי בלחש, 'לואיס, לפה, לפה'. חזרתי אליו מכופף על ארבע, ומישהו תפס לי את הראש ואמר, 'זה צה"ל, באנו לקחת אותך הביתה'. זה היה הרגע שבו הבנתי שאנחנו בידיים הכי טובות בעולם".
הם היו שניים מכוח החילוץ של הימ"מ שאחזו בלואיס משני צדדיו. "שניים עליי ושניים על פרננדו", דומע הר, "הם אמרו לנו, 'אתם בטוחים. לא יקרה לכם כלום'. וככה גם הוציאו אותנו למרפסת, ושמענו אותם בקשר אומרים את המשפט המפורסם, 'היהלומים בידינו'. הורידו אותנו באומגה מהקומה השניה לכיוון החממות. משם רצנו לעבר משאית שחיכתה והעבירה אותנו לרכב משוריין וממנו עלינו למסוק שהביא אותנו לארץ".
איך ההרגשה באותם רגעים?
"היינו עטופים, זו הייתה ההרגשה. החיילים היו בכל מקום וגם רופא ששאל לשלומנו וקרא לנו בשמנו, שזה ממש חשוב, ונתן לנו מים. הגענו לבית החולים וגם שם קיבלו אותנו בצורה יוצאת דופן. רופאים ואחיות התארגנו באותו ערב מהרגע להרגע כדי לקבל את פנינו, ואז הגיעה המשפחה והיו חיבוקים ונשיקות ובכי. הרבה בכי".
והמחבלים ששמרו עליכם?
"נהרגו כולם בהפצצה".
גם בעל הבית?
"כן. הוא נהרג ראשון, כי הוא ניסה להתנגד ולזרוק רימון".
כמעט שנה תמימה חלפה מאז, וחמשת החטופים שחזרו לגבולם לא חזרו הביתה. הקיבוצים נהרסו, וגם אם הבית של לואיס בקיבוץ אורים נותר על תילו, הוא עדיין שבעה קילומטר מהגבול וללא ממ"ד. אז עד שהבתים יוסדרו ויותאמו וייבנו מחדש, לואיס וקלרה מתגוררים בתל אביב.
נפגשתם עם המחלצים?
"כמובן. עם אנשי הימ"מ וחיל האוויר והשייטת, כולם השתתפו במבצע החילוץ. מפעם לפעם הם עושים אירוע ומזמינים אותנו, ואנחנו פוגשים אותם גם בהזדמנויות אחרות. באחת השבתות ניגש אליי מישהו, חיבק אותי ואמר, 'אני הטייס שהחזיר אתכם לארץ'".
לבית שממנו נחטפו בקיבוץ ניר יצחק חזרו רק באוקטובר האחרון ורק לביקור קצר במסגרת טקס האזכרה לטבח. "היה מאוד קשה לחזור, למרות שהממ"ד שממנו נחטפנו כבר שופץ ונותרו רק סימני הירי ברהיטים. קלרה מסרה אותם לאחרים, אנחנו לא רוצים שום דבר שבא במגע עם המחבלים באותו בוקר. נקנה ונתחיל הכל מחדש".
תחזרו לגור בניר יצחק?
"עדיין לא. צריך להשיג מחדש את תחושת הביטחון. לאט־לאט. קלרה אומרת, 'כשארגיש שאני יכולה להזמין אליי את הנכדים, אז אחזור הביתה'".
והיום, אתה עדיין אופטימי לגבי החטופים כולם?
"כן. יצרתי פסל של תקווה לכיכר החטופים והצבתי אותו שם. אני מאוד שמח שחולצתי ושיש לי חיים חדשים, אבל אני וכל המשפחה מרגישים חצויים. לכן לקחנו על עצמנו את משימת ההסברה בישראל ובחו"ל, לספר את הסיפור שלנו ולעורר את העולם כדי שמה שקרה ב־7 באוקטובר לא יישכח, וכדי שכולם יחזרו הביתה".