המסך הקרין שוב ושוב את רגעי השחרור, והכיכר רעדה ממחיאות כפיים. זה היה עוד בוקר של שמחה נדירה, של רגעי נחמה קצרים בתוך תקופה שאין בה הרבה כאלו. אבל אפילו בתוך החגיגה, אפשר היה להרגיש את הכאב. כל חיבוק שנראה על המסך היה גם תזכורת לחיבוקים שעוד לא ניתנו, לאלו שעוד מחכים.
כשהיום התקדם, האווירה השתנתה. מה שהתחיל כבוקר של התרגשות הפך לערב של דרישה תקיפה להמשיך, לא לעצור, לא לשכוח. אלפים הגיעו לכיכר לעצרת שהבהירה לכולם – הדרך עוד ארוכה.
סימונה, אמה של דורון, עמדה גם היא על הבמה וקראה בקול שלא ניתן היה להתעלם ממנו. הדמעות ניכרו בעיניה, אבל הקול שלה היה יציב. “אל תפסיקו!” – לא לאבד מומנטום, לא להתעייף, לא להשאיר אף אחד מאחור. אחותה של דורון, ימית, הדגישה – אי אפשר לדבר על סוף, אי אפשר לדבר על ריפוי, כל עוד חלק מהמשפחות עדיין חיות את הסיוט.
הכיכר, שברגעים מסוימים נשמעה כמו התפרצות של שמחה, הפכה שוב למקום של מחאה. האור דלק, השלטים הונפו, הידיים נאחזו זו בזו, ואי אפשר היה לטעות בתחושה – המאבק הזה רחוק מלהסתיים. בלילה, כשכבר היה אפשר להרגיש את הקור, אנשים עדיין נשארו. לא כולם דיברו, לא כולם החזיקו שלטים, אבל כולם ידעו למה הם כאן. לאף אחד לא היה ספק: המאבק הזה יימשך. עד שאחרון החטופים יחזור.
התרעות פיקוד העורף