בבוקר שבת האחרון, כשהוואן הוביל את שורד השבי עופר קלדרון, ששוחרר אחרי 484 ימים משבי חמאס, אל בית החולים שיבא תל השומר, נשמעו לפתע קולות צופרים וצהלה בקבלת פנים בלתי שגרתית. האחראים להמולה היו חברי “הדרדסים”, קבוצת רוכבי האופניים שבה חבר קלדרון בעשור האחרון, שליוו ברכיבה עליזה ונרגשת את הרכב שהחזיר את חברם אליהם – ואלינו.
אחד הסרטונים ששברו את הרשת מאותו אירוע היה זה שבו קלדרון, מלווה בקצין צה”ל, יורד מהוואן, מנופף לחבריו וצועק לעברם “אני אוהב אתכם”. מפגש פיזי בין החברים לא התאפשר באותן נסיבות, בשל ההנחיות, אבל החיבוק ב”אוויר” ששלחו הצדדים זה לזה היה מוחשי וחזק לא פחות.
“עופר ביקש מהנהג לעצור את הוואן ולצאת לעברנו”, מספר אורי אראל, חבר בקבוצת "הדרדסים”. “יצאנו לרכוב מהבית שלי, שצמוד לבית החולים תל השומר, ועצרנו כמה מטרים מהמנחת שבו המסוק היה אמור לנחות. קיבלנו אישור מיוחד מהמשטרה ומהביטחון של בית החולים, שברגע שעופר ייסע בוואן, אנחנו נרכב מאחוריו, כך שהוא כל הזמן ראה אותנו והסתכל עלינו. 50 מטר לפני הכניסה למחלקה עופר ביקש לעצור את הוואן וירד ממנו. הוא חייך אלינו חיוך מטורף, חיבק אותנו באוויר ואמר ‘אני אוהב אתכם’. כולנו נכנסנו לאטרף משמחה”.
“שום דבר שקשור ל’דרדסים’ לא מובן מאליו”, מבהיר שי רוה. “מי האמין שמשטרת ישראל תפתח לנו את השער ותיתן לנו לרכוב עד למבנה? אני האמנתי שייתנו לנו כי השוטר ראה שנעשה את זה בכל מקרה. עופר זה אנחנו ואנחנו זה עופר. היה ברור לי שאנחנו חשובים לו כמו שהוא חשוב לנו. כשזה קרה והוא יצא לכיווננו – זה היה מטורף”.
אראל: “אני אגיד לך את זה במשפט. כשהנכדה הבכורה שלי נולדה לא התרגשתי כמו שהתרגשתי לראות את עופר חוזר אלינו. הבת שלי תסלח לי על המשפט הזה. לא רק אני הרגשתי כך. זה היה שילוב של שמחה מטורפת, של התרגשות ושל בכי. אני אדם סופר־מאופק, אבל הדמעות זלגו מעצמן”.
עציון: “אלו תחושות מדהימות של התרגשות אחרי מאבק שניהלנו מ־7 באוקטובר. עשינו כל מה שיכולנו, בהפגנות, ברכיבות ובמדיה, כדי שעופר יחזור אלינו. עכשיו זכינו לראות אותו חוזר אלינו, לראות אותו מחייך, לראות אותו חי”.
עופר קלדרון (53) וילדיו סהר וארז נחטפו מביתם בקיבוץ ניר עוז. הילדים חזרו לישראל במסגרת עסקת החטופים הראשונה. מאז חטיפתו של עופר נרתמה קבוצת “הדרדסים” למאבק להשבתו. “מעבר לזה שהוא היה בלב שלנו, בכל רכיבה הרגשנו ייסורי מצפון על זה שהוא איננו, ובכל רכיבה עצרנו וכתבנו את השם שלו על הכבישים, רכבנו עם שלטים ועליהם התמונות שלו”, מספר אראל. “נסענו לרכיבה בדרום איטליה והצטלמנו עם שלטים שעליהם תמונתו. היינו בכיכר החטופים בתל אביב מעל 150 פעם. הרגשנו שאנחנו חייבים להחזיר את עופר כדי לאחות טיפה את הפצע המדמם שיש בקבוצה, בייחוד לאחר שחבר אחר בקבוצה, רס”ר (במיל’) אורן גולדין ז”ל, חבר כיתת הכוננות בניר יצחק, נרצח. גופתו נחטפה לעזה, והוחזרה”.
“לעופר יש אופי מיוחד, אישיות מיוחדת”, מספר אראל. “הוא הצטרף אלינו בכל הנסיעות לחו”ל, ושם אנחנו נמצאים זה עם זה 24 שעות ביממה ולומדים להכיר את האנשים לעומק. חברי הקבוצה הם משפחה מורחבת”.
“עופר הוא חבר טוב שלא מאפשר לך להתבייש בלבקש ממנו משהו”, אומר רוה. “עופר בנה תוף מתיבת עץ לנכד שלי, וליום הולדתי ה־60 הביא מהדרום את כל ציוד הדי.ג’יי שלו, וכשהייתי צריך לעבור דירה, הוא ואלה, זוגתו, הגיעו לעזור לי ולאשתי לארוז ולקפל. תבין שככה הוא היה לכל אדם. זו חברות שלא נעצרת במקומות הקלים, אלא הולכת לאן שצריך. אין הרבה חברים כאלה”.
“לעופר יש המון ייחודיות”, מוסיף עציון. “כשרואים אותו מרחוק, רואים קודם כל את החיוך הענק שלו. אנחנו לא רק קבוצת רכיבה, אנחנו חברים, ונפגשים גם בלי האופניים, באירועים למיניהם. כיוון שעופר הוא גם סאונדמן ודי.ג’יי, הוא תמיד מביא איתו מערכת הגברה ורמקולים. ותחשוב, הבן אדם בא מהעוטף למרכז, לא מתעצל, סוחב ציוד, מגיע ראשון והולך אחרון באהבה ובנתינה הכי גדולה שיש. הבן אדם נגר מטבחים לפרנסתו. את התקלוט הוא עושה בנוסף, לטובת הקבוצה”.
עציון: “מצד אחד השתדלנו לא להעיק ומצד שני היה חשוב לנו לעזור למשפחה במה שאפשר. הקשר היה הדוק”.
אראל: “יש לנו אופניים מוכנים וכל הציוד מוכן. רשמנו את עופר לטיול בקרואטיה ביולי הקרוב. אנחנו מחכים שייתנו לנו אור ירוק, וניקח אותו לרכיבה קלה, רגועה ולא מאומצת, העיקר שיהיה איתנו. זה צריך לבוא ממנו, לא מאיתנו”.
רוה: “ודאי שאני מתכונן. שמרתי לו אופניים שנה וארבעה חודשים מאז שהוא נחטף, ומאז שהבנתי שאופניו נעלמו באירוע הנורא של הפלישה של חמאס לניר עוז. האופניים האלה אצלי במחסן והם מחכים לו. אני מחכה לרגע שעופר יקבל את האופניים כי מבחינתי, כששמרתי את האופניים עבור עופר שנה וארבעה חודשים ידעתי שכשאני שומר את האופניים – עופר חי. זה הולך להיות אחד הרגעים הגדולים של החיים שלי”.
התרעות פיקוד העורף