בימים הכאוטיים שלאחר ה-7 באוקטובר, בזמן שישראל עוד הייתה המומה מהמתקפה חסרת התקדים של חמאס, קבוצה קטנה של מתנדבים מסורים התאחדה במשימה יוצאת דופן: להקים ולנהל את מה שיהפוך לאחת מתנועות המחאה המשמעותיות ביותר בתולדות ישראל - המאבק להשבת החטופים.
נמרוד ארלוק, מנהל התפעול, הצטרף כמתנדב ב-11 באוקטובר, מונע מתחושה עמוקה של אחריות אישית. "פשוט ישבתי בבית וראיתי את התמונות של החטופים, ואמרתי לעצמי שאם אני באופן אישי לא עושה משהו מזה, אם אני לא הולך לעשות הכל כדי להחזיר אותם, אני אחרי זה בעצם לא יכול להתלונן בפני אף אחד", הוא מסביר.
האתגר שעמד בפניהם היה חסר תקדים: לנווט בין הצורך לתמוך במשפחות טראומתיות לבין יצירת הפגנות ציבוריות אפקטיביות שישמרו על מצוקת החטופים בלב השיח הלאומי והבינלאומי. "כל מה שעשינו בעצם זה דברים שכל עם ישראל ישב וראה מול העיניים. אנחנו בעצם היינו כמו חלון הראווה של המטה או חלון הראווה של המסרים של המטה", מסביר ארלוק.
העבודה דרשה רגישות יוצאת דופן. כפי שסויסה מציין, "כל פעם בעצם אנחנו היינו באיזשהו קונפליקט בין האם אנחנו עושים דברים שיגרמו לשחרור שלהם כמה שיותר מהר, או האם אנחנו מעכבים את השחרור שלהם. המון פעולות לא יצאו לפועל כי החלטנו שהן יכולות דווקא להזיק למאבק ולא להוסיף לו".
אחת ההפגנות המשמעותיות ביותר שארגנו הייתה אירוע הרמקולים בגבול עזה. הם הציבו 36 רמקולים ענקיים בקו ישיר של 700 מטר, באמצע אזור קרב פעיל, שם הורים יכלו לקרוא לילדיהם השבויים. "אני זוכר את מירב לשם גונן צועקת לרומי", משתף סויסה, קולו נשבר. "באותו רגע הלב שלי פשוט קרס. פשוט לא יכולתי להכיל את זה".
הזירה הבינלאומית הציבה אתגרים ייחודיים משלה. הצוות הקים כמעט 90 מטות ברחבי העולם תוך חודש, תוך תיאום מחאות וקמפיינים להעלאת מודעות ברמה הגלובלית. מאמציהם הגיעו לשיאם באירועים משמעותיים כמו ההפגנה בהאג והמיצג "המנהרה" בברלין.
אחד האירועים המרגשים במיוחד היה ארגון חגיגת יום הולדת לתינוק החטוף כפיר ביבס בגן הילדים שלו בניר עוז. "קישטנו את כל התינוקייה בבלונים כתומים, שולחן עם דיסני במרכז", נזכר ארלוק, כשהרגש ניכר בקולו. "המוצץ עם השם שלו, הלול שלו במיטת תינוק שמעליו חלון עם חור של כדור... הסיפור של ביבס הפך לסמל לזוועות".
העומס הרגשי של העבודה היה עצום, אבל סויסה וארלוק מצאו כוח בשותפות ביניהם ובתחושת השליחות. "אנחנו באיזה שהוא מקום מודע או לא מודע, הבנו שאנחנו נמצאים פה כאנשי מקצוע", מסביר סויסה. "רגע מנתקים את הרגש מתוך אירוע ומבינים שאנחנו נמצאים פה במסע. והוא מסע הצלת חיים, הוא קרב על חיים של בני אדם."
במבט לאחור על שחרורם המוצלח של חטופים רבים, ארלוק מהרהר באופטימיות זהירה: "כשאת רואה את השחרורים, והשחרורים הראשונים והשחרורים עכשיו, את אומרת בוא'נה, יש לנו חלק בזה. דברים שעשינו, דברים שהובלנו."
אך עבודתם טרם הסתיימה. בזמן שחטופים עדיין נמצאים בשבי, המתנדבים המסורים האלה ממשיכים במאמציהם הבלתי נלאים, מונעים ממחויבות בלתי מתפשרת להשיב את כולם הביתה
התרעות פיקוד העורף