מתחילת המלחמה הגעתי לכיכר החטופים כדי לדבר עם המשפחות, לתמוך בהן ופשוט להיות שם", מספר בני דוידזון, שנחטף לאנטבה בגיל 13 ושוחרר במבצע ההרואי ב־1976. “כשהמשפחות ראו שאני שואל יותר מדי שאלות, ולא בא עם שלט, הן שאלו מה הסיפור שלי. אז סיפרתי להן קצת את הסיפור שלי, התחבקנו, בכינו יחד ואמרתי להן שאני לצידן בכל מה שהן צריכות. מאז אני מנסה, ממקומי הבאמת צנוע, לעזור".

בימים אלה הוא נרתם למען החטופים והחטופות שבשבי חמאס ולמען משפחותיהם, ומבקש מכל אחד מאיתנו לצלם את עצמו מדי יום בשעה 11:59 למשך דקה אחת, לדבר או לשתוק, אבל להיישיר מבט למצלמה, ולהעלות את הסרטון לרשתות החברתיות תחת ההאשטאג #תקווהדקה.
תנאי להחזרת השפיות

“כשעינב צנגאוקר, אמו של מתן, יצאה לפני כמה חודשים בקריאה לכולם לעמוד לצד משפחות החטופים, ריכזתי את חבריי, ‘ילדי אנטבה’, כדי להגיע ולעמוד לצד המשפחות, ולהוציא מכתב רשמי שבו כולנו מצהירים שאנחנו עומדים לצד המשפחות", דוידזון מספר. "במשך כל הזמן הזה חשבתי איך אני יכול לעזור לציבור להשתתף במשהו שהוא בעד, ולא נגד, כי כל דבר הפך להיות פוליטי, ושמאל או ימין. אני מתכוון לערכים שאני גדלתי עליהם ושנצרבו בי באותו שבוע באנטבה ב־1976. הערכים שיוני נתניהו ז"ל וכל הלוחמים שאיתו נלחמו למענם כשהם באו להציל אותנו. רציתי להביא ערך מוסף אחר, ולבנות כלי שידבר לכולם, וכך נולדה היוזמה".

ישראלים בכיכר החטופים צופים בשחרור עופר קלדרון, קית' סיגל וירדן ביבס (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
ישראלים בכיכר החטופים צופים בשחרור עופר קלדרון, קית' סיגל וירדן ביבס (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

למה בחרת דווקא בשעה 11:59?
“כי זו הנקודה שבה אנחנו עוברים מהבוקר לצהריים ולערב. זו נקודת הזמן שבה מתהפך התקליט. זו שעה שבה הרבה אנשים מתכוננים לארוחת הצהריים, ויותר נוח להם. הרעיון היה לייצר רגש ולגעת לאנשים בלב. בכל יום, כל אחד יצלם את עצמו למשך דקה, בין שהוא במסעדה, בטיול ברחוב או במפעל, וייקח חלק בקריאה להחזרת החטופים. אני מאמין שלמעלה מ־90% מהעם תומכים בהחזרת החטופים עד החטוף האחרון, בלי לסכל את העסקה, בטח לא בשלב הזה וגם לא בשלב הבא. זה תנאי הכרחי לתקומה של מדינת ישראל, וגם תנאי הכרחי להחזרת השפיות למשפחות המסכנות האלה, וכמובן למסכנים שנמצאים עדיין במנהרות חמאס".

אתה מאמין שזה יתפוס?
“אני חושב שזו יוזמה קלה ונגישה, שנוגעת בבטן. ביום הראשון בטח יעמדו אחדים, ביום השני יעמדו פי שניים, וביום העשירי אולי יעמדו מאות אלפים. יש לי חברים, בעלי מסעדות, שלקחו את היוזמה ואמרו שבכל יום ב־11:59 הם יעדכנו את הלקוחות שהם עומדים ומצלמים. מי שירצה, יצטלם, ומי שלא, ימשיך לאכול. לא כופים על אף אחד, לא מחזיקים שלטים מפוצצים של הפגנה ולא כלום. זה לא מאבק. אלה יוזמה וקמפיין למען החזרת החטופים. לא יותר ולא פחות".

ב־27 ביוני 1976 היו הנער בני דוידזון, הוריו ואחיו, בטיסת אייר פראנס 139 מתל אביב לפריז. בנחיתת ביניים באתונה עלו מחבלים שחטפו את המטוס, הפנו אותו ללוב ולאחר תדלוק נחתו באנטבה שבאוגנדה. ביום השלישי לחטיפה ריכזו המחבלים את 105 הנוסעים הישראלים והיהודים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בשדה התעופה של אנטבה, ושחררו את יתר הנוסעים.

“זה היה מבחינתי אירוע מעצים מאוד, ולא טראומטי", דוידזון מפתיע. “בשבת בצהריים, ערב מבצע אנטבה, אבא שלי, שהיה נווט קרבי בחיל האוויר, אמר שאין אופציה למבצע צבאי כי אין לנו מטוסים שיודעים להגיע לכאן, וגם אם הם יודעים, אין בסביבה מדינה ידידותית שאפשר לתדלק אצלה בדרך חזרה, כך שזה כרטיס בכיוון אחד. בצהרי אותו יום שיחקתי שש בש עם חבר ואמרתי לו: ‘תראה שבחצות צה"ל יגיע’. החבר שלי אמר: ‘תגיד, יש לך חום? אבא שלך אמר שאין סיכוי’. התעקשתי, ובסוף טעיתי. הם הגיעו בשעה אחת עשרה".

ב־4 ביולי פשטו כוחות צה"ל על הטרמינל והצליחו לחלץ כמעט את כל החטופים בשלום. במהלך המבצע נהרגו שלושה בני ערובה וכן מפקד סיירת מטכ"ל, סגן אלוף יוני נתניהו, שהמבצע נקרא על שמו. דוידזון הצעיר התאקלם מחדש בחייו במהרה. “המתנה הכי גדולה שההורים שלי נתנו לי היא שעשרה ימים אחרי שחזרנו עלינו על טיסה של אל על לניו יורק ועשינו את טיול הבר מצווה המתוכנן שלי", הוא משחזר. “החזרה הזו לשגרה, כדי לא לצרוב טראומה אצלי ואצל אחי, עבדה. אבל יש לי חברים שנחטפו לאנטבה והם עד היום בטיפולים. כל אחד חווה את זה באופן אחר. זה גם נכון לחטופים במלחמה הזו. חלקם יהיו מצולקים לכל החיים. טוב שהיום הם מטופלים במעטפת שלמה לאחר שהם חוזרים".

אין מה להשוות

דוידזון טוען שהרוח הישראלית שנשבה כאן לאחר מבצע אנטבה ב־1976 שונה לגמרי מהרוח הנושבת היום. “אני אתאר לך את זה בצורה גיאומטרית", הוא מסביר. “יש משולש, שהוא מבנה גיאומטרי חזק. בקודקוד אחד עומד העם, בקודקוד שני עומד הצבא ובקודקוד שלישי עומדות הממשלה והפוליטיקה. ב־1976, ראש הממשלה יצחק רבין פנה למנחם בגין מהאופוזיציה ואמר לו שהוא הולך להיכנס למשא ומתן עם המחבלים שחטפו אותנו. זה היה שינוי מדיניות, מאז שבן־גוריון קבע שלא נושאים ונותנים עם מחבלים. רבין קיבל את הסכמת האופוזיציה. המחבלים נתנו דדליין, יום חמישי ב־12, שלאחריו איימו לבחור שלושה חטופים ולירות להם בראש. רבין ידע שהוא צריך לקנות עוד כמה ימים כדי שהצבא יתארגן למבצע. הקודקוד הנוסף היה העם – והעם אז לא דרדר כל דבר לשיח פוליטי של בעד ונגד. כשיש חטופים, מתגייסים למען השבתם".

בני דוידזון ילד חטוף ממבצע אנטבה ליד רבין ראש הממשלה (צילום: משה מילנר, לע''מ)
בני דוידזון ילד חטוף ממבצע אנטבה ליד רבין ראש הממשלה (צילום: משה מילנר, לע''מ)

"לראיה, סבא שלי פרץ ביום חמישי לקריה בתל אביב, דפק לרבין על השולחן ואמר לו: ‘יש לי בן, כלה ושני נכדים באנטבה, שלא תעז להחזיר אותם ואת האחרים בארונות’. כמו סבא שלי פרצו עוד עשרות בני משפחות, ואף אחד לא עמד בדרכם. כשנחתנו, כולם קיבלו אותנו בחיבוק ושמחו, לא משנה מה הייתה דעתם הפוליטית. היום אנשים מעזים לקלל משפחות חטופים, לזרוק עליהן ביצים, לצאת עליהן בפוסטים נלעגים ברשתות החברתיות. בעניין הצבא, זה אותו צבא נועז. מלבד הכישלון הקולוסלי בשבת השחורה, ראינו איך תוך 24 שעות הוא התאושש ונלחם בחירוף נפש, וגם העם התגייס מיד. אני עדיין מעריך שהעם ברובו הוא אותו העם של 76’, שזוכר על איזה בסיס קמה מדינת ישראל על ידי אבותינו המייסדים".

מאז 7 באוקטובר יש לך פלאשבקים מחוויית החטיפה באנטבה?
“לא, כי מעולם לא ראיתי בזה טראומה. ואני גם בטוח שהחטופים, כולל אלה שחזרו אחרי 55 ימים, חוו חוויה הרבה יותר קשה מזו שלנו. אין מה להשוות בכלל. מה שאנחנו עברנו זה מלון חמישה כוכבים לעומת מה שהם עוברים. חלקם נחטפו לבד, חלקם ראו את בני המשפחה שלהם נרצחים, חלקם חוזרים למשפחות מפורקות ולבתים הרוסים. הדבר היחיד שדומה הוא שגם אני הייתי חטוף, ויודע מה זה".

ביוזמה שלו, דוידזון מבקש שנראה לעצמנו, ובעיקר למשפחות החטופים, את תעצומות הנפש של עם ישראל. “בואו נחשוב בכל יום על חטוף אחר, על סיפור אחר, נתחבר לרגש, וזהו", הוא מציע. "אני קורא לכולם לכוון שעון מעורר בטלפון הנייד בכל יום ל־11:55, כדי שב־11:59 נקדיש דקה להשבת החטופים. המטרה שלי היא להזכיר לעצמנו מי אנחנו, כי קצת שכחנו".